"עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע"
בבלי, חגיגה ג ע"ב)
לפני כמה חודשים הוקרן הסרט "לפניך ברעדה",
סרט תיעודי המגולל סיפורים אישיים של יהודים דתיים וחרדים בעלי נטיות הומוסקסואליות
ולסביות, בפני צוות המורים של תיכון ממלכתי-דתי יוקרתי לבנים. בפתח ישיבת
המורים קם מנהל בית הספר והסביר את החלטתו הנועזת להעלות נושא רגיש זה
לדיון: "הסרט מספר על אנשים שמוכרים לכולנו. קרוב לוודאי שהוא אפילו
רלוונטי לכמה מתלמידינו. החשיפה לנושא אינה פשוטה אבל היא חשובה על מנת
שנוכל כולנו לצאת מכאן שלמים – שלמים בתורתנו ושלמים באמונתנו". בשלב
זה קם רב בית הספר ואמר: "אני מסכים עם ידידי ועמיתי המכובד שסוגיה
זו חשובה והופכת לעתים גם לעניין של חיים ומוות, לצערנו. אבל אני חולק
על המטרה שהציב ידידי. איננו יכולים לצאת מכאן שלמים. עלינו לדעת שזוהי
סוגיה סבוכה ורגישה המעוררת שאלות רבות ולא תשובות חד-משמעיות. אין אדם
יכול להיחשף לכאב אנושי שכזה ולהישאר שלם. אולי נצא מכאן שלמים כמו יעקב
לאחר המאבק עם המלאך", הציע הרב בחיוך קל, "נצא צולעים".
אירוע זה הוא חלק ממיזם חינוכי המכונה "פת"ח ל"ב"
(פעילות חינוכית "לפניך ברעדה"), הפועל בחודשים האחרונים בקרב
אנשי חינוך ומטפלים דתיים בישראל. במסגרת המיזם מוצג הסרט בפני קבוצות
קטנות של אנשי מקצוע שעובדים עם בני נוער במגזר הדתי. בעקבות הצפייה מתקיימת
שיחה מונחית. הסרט מעלה שאלות יסוד על מהות האמונה, על אופייה של המיניות,
על משמעותה של מסורת בחברה מודרנית ועל היחס ל"אחר". בקרב אנשים
רבים בקהילה הדתית וגם מחוצה לה המילה "הומו" מתקשרת לאדם סוטה,
חוטא "להכעיס" או חולה נפש, והצירוף "הומוסקסואל דתי"
הוא פרדוקס מניה וביה המעורר גיחוך ופליאה. אלא שהסרט חושף מציאות של אנשים
הומוסקסואלים ולסביות שאינם חולים או מורדים. הם יראי שמיים. הצופים בסרט
נדרשים אפוא באחת לכמה אתגרים לא פשוטים: לדבר באופן פתוח וכּן על טאבּוּ
מאיים, לנסות ללמוד להכיל שונוּת ולחוש אמפתיה עם מי שמייצג עבורם את ה"אחר"
האולטימטיבי, ובעיקר להיות מוכנים לחיות עם הספק ולשאול שאלות נוקבות שאין
עליהן תשובה החלטית וברורה. הצופים מתבקשים לבחון את אחריותם כלפי בני
הנוער שתחת חסותם ולהחילה גם על בעלי הנטיות ההומוסקסואליות-לסביות. כמנהיגים
בקהילה הדתית מתבקשים המחנכים לגלות אומץ ולפתוח בתהליך חיוני שזו רק תחילתו
ואין לדעת כיצד יסתיים.
סוד הצלחתו של הסרט איננו בנושאו הפרובוקטיבי או בשאלות
הנוקבות שהוא מעורר אלא בעיקר בטון הרגיש, במגוון הדעות והחוויות שהוא
מציג. לא מדובר בסרט מחאה כעוס או בהטחת ביקורת נגד הדת. להפך. הדמויות
בסרט מבטאות את זיקתן העמוקה למסורת ולאמונה ואת כמיהתן להמשיך להשתייך
לחברה הדתית למרות היותם "שונים". בכירה במשרד החינוך העירה
לאחר הצפייה: "הלוואי והייתה לי כזו אמונה חזקה!". יחד עם זאת,
כל הסיפורים בסרט משקפים את הכאב העצום, את הבדידות ואת ההשתקה שחווים
הומואים ולסביות דתיים רבים הסרט "לפניך ברעדה" מבטא את המתח
בין הכמיהה לאהבה ולזוגיות ובין איסורי התורה ועמדות החברה הדתית. מלכה
ולאה, שנפגשו לפני יותר מעשר שנים בתיכון "בית יעקב", מרבות
בעשיית מצוות כשהן מלוות תמיד בחשש שלא יוכלו להמשיך את החיים המשותפים
שבנו כאן גם בעולם הבא. דוד, שנדמה במבט ראשון כהתגשמות חלומותיה של כל
אם יהודייה – חכם, רגיש, יפה וגם רופא, מספר על הרגע שבו הבין שלמרות שהבטיח
להוריו המודאגים שהכול יהיה בסדר, הוא אינו מסוגל להשתנות ולעולם לא יזכה
לממש את חלומו להקים משפחה. המצלמה מלווה את דוד כאשר הוא שב לאחר 20 שנה
לבקר אצל רבו ולספר לו על כל מה שעבר עליו מאז השיחה הגורלית שבה "יצא
מהארון". דבורה, לסבית שהיא אם וסבתא, מתארת את צערה העצום על הכאב
שהיא גורמת בעל כורחה לבעלה ואת הקושי היום-יומי לחיות חיי שקר. "איננו
מנסים לקדם ערכים חילוניים", מסבירה דבורה, "יש לנו ערכים יהודיים
ודתיים, אבל המציאות היא שאנחנו כאלה ועל החברה הדתית ללמוד להתמודד עם
זה". כנותם של הדוברים כובשת ומאפשרת לצופים דתיים רבים לחוש אמפתיה
(לעתים "בעל כורחם") כלפי הדמויות בסרט. החשיפה האישית וההזדהות
עם הכאב הופכת את ההומוסקסואליות מתופעה רחוקה ומאיימת לחוויה אמיתית של
בני אדם שאינם שונים מהותית ממך, מילדיך ומחברי הקהילה שלך.
כיצד הסכימו ראשי ישיבות ואולפנות, יועצות בבתי ספר
דתיים, רבנים ועובדי רווחה לשבת יחדיו ולהעלות באופן רשמי לדיון את סוגיית
ההומוסקסואלים והלסביות הדתיים? בשלב הראשון הבהרנו שהדיון שנקיים אינו
על השאלות ההלכתיות שמעוררת הסוגייה אלא על המטענים החברתיים והרגשיים
שהיא נושאת. מאוחר יותר הבינו המחנכים והמטפלים שמדובר במציאות ממשית של
מצוקה אנושית בתוך הקהילה הדתית שההתמודדות עמה היא רק שאלה של זמן. מעבר
לכך, הקבוצות האינטימיות, האווירה הבטוחה והצנועה והדגש על הצורך בסיוע
לנוער במצוקה הם שאפשרו לצופים רבים לפתוח גם את הנושא המאיים הזה.
חלק מהמחנכים הסכימו לצפות בסרט בלית ברירה מתוך תחושה שחייבים להתכונן
לקראת הקרנת הסרט בשידורי קשת (ערוץ 2) באביב תשס"ג. מה יאמרו לתלמידים
"ביום שאחרי"? האם כדאי להתכונן ולהעלות את הנושא לפני כן? האם
כדאי להתעלם מהסרט משום שכל נגיעה בנושא הופכת את התופעה שהיא בגדר "תועבה"
ללגיטימית? לעומת זאת התברר שחלק ניכר מהמחנכים חשו זה מכבר בצורך לעסוק
בסוגיה. "הסרט אמריקני מדיי" התלונן מפקח בחינוך העל-יסודי,
"הוא מציג גם גישות פתוחות ומלאות חמלה. אני חושב שלילדים שלנו כאן
קשה אפילו יותר". עבור מחנכים אלה אין בסרט חידוש גדול – הרי כבר
שמעו סיפורים דומים מפי תלמידים, חברים, "ילדים של", אחים...
בכל הקרנה סיפר לפחות משתתף אחד על היכרות אישית עם אדם בעל נטיות הומוסקסואליות
או לסביות שמתמודד עם השאלות הללו עבור מחנכים אלו הדיון ב"לפניך
ברעדה" הוא צעד אמיץ והכרחי שעשוי להקל על הבדידות הקשה שבה נתונים
לא רק בני הנוער אלא לעתים גם מי שמבקש לסייע להם. יועצת בתיכון דתי לבנים
דיווחה שפנה אליה תלמיד מצטיין וסיפר לה כי הוא הומוסקסואל. היועצת ביקשה
להתייעץ עם הוריו אך הנער סירב בתוקף להיחשף בפניהם מחשש (שנראה לצערנו
די מוצדק על סמך עדויות רבות) שהוריו יפעילו עליו לחצים כבדים ואף ינתקו
עמו את הקשר. היועצת אף חששה לשתף את הנהלת בית הספר בעניין, שמא יסלקו
את הנער מבית הספר או ירעו לה משום שבעצם העלאת הנושא נגרם נזק תדמיתי
לבית הספר. כך נותרו התלמיד והיועצת גם יחד ללא תמיכה.
המצוקה הגדולה של בני נוער הומואים ולסביות נגרמת בעיקר מן ההשתקה ומתחושת
חוסר התקווה. אין להם כל אפשרות לשוחח על רגשותיהם באופן פתוח ולא שיפוטי
עם רבנים, עם מחנכים ועם יועצים; הם חוששים שמשפחתם תנדה אותם; הם אינם
מכירים כל ייצוג חיובי למישהו כמותם; ההווה שלהם מבוסס על שקר הרסני החיוני
להישרדותם והם אינם יכולים לדמיין את חייהם העתידיים משולבים בקהילה. ומה
עם הורים דתיים שילדם "יצא מהארון" והם מסתגרים בביתם בתחושות
קשות של אשמה, בלבול ובושה וחיים באשליה שהם היחידים שחוו זאת מעולם? ומה
על בחורה צעירה שמוצאת עצמה גרושה בגיל 23 כיוון שבעלה התגלה כהומוסקסואל
– עובדה שאף לא אחד מחבריו ורבניו בישיבה ראה לנכון לספר לה לפני שנכנסה
עמו תחת החופה?
השאלות הקשות הללו אינן נוגעות רק להלכה. אלה שאלות חברתיות, חינוכיות,
טיפוליות ומשפחתיות. האחריות מוטלת על כל אחד ואחת מאתנו ועלינו לברר איזה
מסר אנחנו מעוניינים להעביר לילדינו – האם יהיה להם מקום רק אם ישקרו או
ישתנו, או שאנו אוהבים ומעריכים אותם בכל מקרה וחשוב לנו שיישארו בבית?
ככל שיצופו אל פני השטח יותר סיפורים אישיים יגבר הסיכוי שהחברה הדתית
על כל מרכיביה תלמד להקשיב לקולות ולחוויות הללו ותשתדל בדרכים שקטות וציבוריות
גם יחד לנהוג יחס הוגן יותר כלפי בעלי הנטיות ההומוסקסואליות שבתוכה.
רב ומחנך אחד תיאר פעם את החברה הדתית כך: "הרבה
דברים שקשים ולא נוחים לנו אנחנו דוחקים לתוך הבוידעם. עם השנים הצטברו
שם הרבה מאוד דברים, וכיום – בשל העומס – מתחילות סוגיות שונות ליפול מהבוידעם
ללא כל סדר ובבת אחת. מרגע שנופל לך משהו על הראש (קרי, פגשת אותו באופן
אישי ובלתי אמצעי) אתה מכיר בו וממילא כל יחסך אליו משתנה. ומה שבמקרה
לא נפל לך על הראש (אלא על ראשו של אחר) – אתה מרשה לעצמך להמשיך להדחיק
אותו ולהתכחש אליו". כל מי שעובד תקופה ממושכת עם בני נוער נתקל בקיומם
של בעלי נטיות הומוסקסואליות ולסביות גם בקרב החברה הדתית. מי שטרם נחשף
לכך, עושה זאת כעת באמצעות הסרט "לפניך ברעדה". עד כה לא קיבלו
מחנכים ומטפלים דתיים הכשרה מספקת בנושא מיניות בכלל וזהות מינית בפרט.
זאת למרות הנתונים המדאיגים שעולים ממחקר שהזמין הממשל האמריקני בשנת 1989,
שעל פיו עומדת סוגיית הזהות המינית מאחורי כ30- אחוז מכלל התאבדויות בני
הנוער. חלקם בקרב המתאבדים גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. אולי לא
אנחנו בחרנו לערוך ניקיון פסח בבוידעם, אך לעתים מציאות החיים היא שמכתיבה
את סדר היום.
לא פעם במהלך עבודתי עם הסרט, עולה בזיכרוני המחלוקת
התלמודית על דבריו של החכם באדם – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי
יב כה): "רבי אמי ורבי אסי: חד אמר – ישחנה מדעתו, וחד אמר – ישיחנה
לאחרים" (בבלי, יומא עה ע"א). רבי אמי מציע את שיטת ההדחקה:
על האדם להסיח את הדאגה מלבו ועל ידי כך היא תיעלם. ואכן חז"ל מציעים
לנו פעמים רבות להתמקד בתורה כתרופה להרהורים שונים. כמו כן ידוע שכשחיים
בארץ כשלנו, נחוצה לעתים גישת ההסחה וההדחקה כדי לשרוד. אך טמינת הראש
בחול עלולה גם להביא לתוצאות בלתי רצויות בטווח הארוך. עלינו לשקול היטב
את הפגיעה שנובעת מהשתיקה ומההתכחשות. ההולכים בעקבות רבי אמי חוששים מפני
"התפשטות התופעה" כמעין מגפה או אופנה ולכן מעדיפים לדחוף את
הנושא כולו לבוידעם, גם במחיר הכחשת חייו של מיעוט לא מבוטל. לעומת גישה
זו, מציע רבי אסי אופציה אמיצה שעשויה להישמע לנו כמעט פרוידיאנית: לדבר,
לספר, לא לשתוק ולהשתיק, להתייעץ, לשאול, לשתף. נכון, אין לדעת לאן בדיוק
יובילו אותנו השיחות בשאלות הסבוכות הללו, ודאי שלעתים הן מבלבלות ומערערות.
שיחות אלו דורשות מאתנו לא מעט סבלנות, הקשבה וענווה. אך בשל המחיר הכבד
שגובים מאתנו ההשתקה והשקר, אסור לנו לעמוד על דם רעינו. הגיעה העת לאזור
אומץ ולדבר.
תניא ציון עומדת בראש פרויקט פת"ח ל"ב. במסגרת הפרויקט נערכות
הקרנות ושיחות בקרב אנשי חינוך במגזר הציוני-דתי ובקרב מטפלים שעובדים
עם נוער במצוקה.
|
