דייויד, גבר גיי אורתודוקסי המופיע בסרט, שהודיע אולי חמש או שש פעמים שהוא נוטש את הסרט כי לא רצה לעבור על מצוות כיבוד אב ואם (הוא הרגיש כאילו הופעתו בסרט תמיט חרפה על משפחתו), עדיין לא חש לגמרי בנוח עם הנוכחות הציבורית שלו, אבל מתבדח שחסכנו לו שכר פסיכולוגים בסך אלפי דולרים.
דייויד מהרהר על האופן שבו השפיע הסרט על חייו:

"בזכות הסרט אני חש יותר בנוח עם העדפתי לבני מיני, ועם השאיפה לשלב אותה עם היהדות שלי. ההרצאה בפני קהל במסגרת הקרנות שונות, והמפגשים עם אנשים רבים בארבע עיניים, היו חוויות מדהימות. אנשים נפתחים בפניי ומספרים לי על חוויות אישיות בחייהם; נוצר קשר חזק ומיידי, התחברות של נשמות. מבחינתי זאת המשמעות של להיות יהודי.
כשאני רואה את התגובה החיובית של הקהל לסרט אני מרגיש שהיא מעצימה אותי. הסרט נגע מאוד ללבם של אנשים שקרובים לי, והיה מרגש להפליא לצפות בו יחד אתם. רובם חשבו שהסרט נהדר, ולדעתם חשוב מאוד שהוא נעשה. רוב האנשים אומרים לי שהיה אמיץ מאוד מצדי להשתתף בו, לחשוף ככה את הרהוריי הכמוסים. האמת היא שניהלתי את המאבק האישי בחיים שלי, ואפשר כמעט לומר שסנדי [הבמאי] הסריט את צמיחתי האישית בזמן אמת.
אחי ואחותי ראו שניהם את הסרט, ואחותי חשבה שהוא חזק מאוד והייתה גאה בי על שהשתתפתי בו. היחסים שלי עם משפחתי, תודה לאל, נפלאים, וזה כולל את היותי גיי, כך שאני לא באמת זקוק להכרה נוספת בערכי מצד המשפחה בעקבות הסרט; הסרט נועד בעיקר לריפוי אישי ולריפוי של אחרים.
בעקבות הסרט פנו אליי בעיקר גברים הומואים אורתודוקסיים, אנשים שכעת אורח החיים שלהם הוא לחלוטין לא אורתודוקסי, וגם אתאיסטים רבים, מה שגורם לי הרבה צער. אבל זאת הנורמה, ואני רוצה שהרבנים יהיו מודעים לכך. מדהים לקבל דואר אלקטרוני מאנשים בכל העולם שראו את הסרט והם מספרים לי דברים אישיים. אני תופס עכשיו כמה עוצמה והשפעה יש לסרטים. עושה רושם כאילו מספר הצופים אינסופי. מצד שני, קצת מפחיד להיות כל כך חשוף. ידיד אמר לי פעם שחשוב לעשות את הדבר הנכון אפילו אם התחושה לא נוחה. ואז צומחים באמצעות התהליך."

ראו עוד: מאמר על המפגש המחודש של דייויד עם הרב לנגר, במהלך אחת ההקרנות בסן פרנציסקו.

מישל, שחשבה שהיא הלסבית היחידה בקהילה החסידית, מקימה לעצמה כעת משפחה שהיא בחרה בה, מאחר ואיבדה את משפחת המוצא שלה שנידתה אותה.

מישל משתפת אותנו בחוויית ההשתתפות בסרט:

"היה קשה לספר את הסיפור שלי, בלי קשר למצלמה. ההורים שלי תמיד האמינו באמונה שלמה שכל מה שקורה בבית צריך להישמר בסוד. נדמה לי שתמיד הדאיג אותם מאוד מה יגידו השכנים אם ייודע להם משהו, ואיך החיים שלהם עצמם יושפעו מזה.
ההשתתפות בסרט גם שכנעה אותי שיש לי בהחלט במה לשתף את הציבור. אני יכולה להעניק לאנשים מבט מבפנים על החיים כלסבית חסידית, ולכן אני כותבת עכשיו ספר שמספר את הסיפור שלי. הוא נקרא "תבורכנה הידיים..." העבודה עליו עדיין בעיצומה, אבל הוא מתקדם... לאט לאט. בנוסף לזה למדתי לאהוב, להבין ולכבד את עצמי באופן טבעי ועמוק יותר מאי-פעם.
הסרט השפיע על חיי ושינה אותם בהרבה רמות. יש בי אהבה חדשה ליהדות, אחרי שבעבר נטרתי די הרבה טינה לדת ולמסורת. היה קשה לחיות בלי שתהיה לי משפחה לחגוג אתה שבתות וחגים. עכשיו יש לי חברים – משפחה חדשה לחלוק אתה את השמחות האלה.
התגובה העיקרית שאני מקבלת בעקבות הסרט, כשאנשים רואים אותי פנים אל פנים, היא שאני בכלל לא דומה לאישה שמופיעה בו. רזיתי מאז הצילומים ב-60 קילו בערך, ואני נראית לגמרי אחרת.
באשר לאנשים שראו את הסרט, כל החברים שלי מעניקים לי המון תמיכה. שכנעתי את סנדי [הבמאי] לארגן הקרנה פרטית בשביל אחת האחיות שלי, אחד האחים שלי ושתי דודות שלי. הם נפגשו עם נעמי מארק [פסיכולוגית המשתתפת כמומחית ב"לפניך ברעדה] כדי שתעניק להם הדרכה ותמיכה, ואולי גם תאפשר להם להבין יותר את האתגרים שעומדים בפניי. אף על פי שהם לא צופים בדרך כלל בטלוויזיה או בסרטים הם הסכימו לסידור הזה, ובאו לפגישה. לא השגנו הרבה, אבל לפחות הם ראו את הסרט, ואני מקווה שיותר מובן להם עכשיו מי אני ומה היו מטרותיי כשסייעתי בעשיית הסרט הזה. אבל בינתיים הם בחרו לנתק אתי כל מגע, ולמעשה כבר אין לי משפחה שאני קשורה אליה בקשר דם.
עושה רושם שהסרט נגע מאוד ללב הציבור, והוא פתח צוהר אל נושא שנחשב לפני כן לטאבו, שאסור לדון בו ואפילו להזכיר אותו."

הרהוריו של הבמאי סנדי דובובסקי על התהליך שעברה מישל:

"התהליך שבו היא שינתה את גופה קרה בחלקו, נדמה לי, הודות לסרט. היות שזכתה לקול משלה, היא זכתה גם בתחושה שלקול שלה יש עוצמה ושלסיפור שלה יש ערך, ושהיא לא הלסבית היחידה בקהילה החסידית: עכשיו היא לסבית חסידית שיש לה סיפור לספר והיא כותבת ספר, תהליך שלדעתי מונע גם על ידי בת-הזוג שלה.
מישל עשתה צעד קיצוני ורזתה ב-60 קילוגרם. לפני כן, מישל השתמשה במשקל שלה כדרך לבנות חומת מגן בינה לבין העולם ולהתחבא. ובגלל הסרט היא שוב איבדה את משפחתה, שוב – כי בני משפחתה כל כך כעסו עליה על שהשתתפה בסרט, ועל הקטע שבו נתקלה בדוד שלה ברחוב, ועל הווידאו מהחתונה; הם מרגישים שבגללה כל המשפחה נחשפה. אבל בעיניי היא כל כך מאושרת עכשיו, וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כאשר אנשים מספרים לקהל את סיפורם, כשקודם היה נדמה להם שאין להם סיפור."

"דבורה", לסבית חרדית נשואה שעדיין לא סיפרה לבעלה על נטיותיה, הגיעה לבכורת הסרט בירושלים וראתה איך 550 איש מקשיבים לדבריה שעל המסך. למחרת הרצתה במסגרת העבודה, ועמיתיה הפנו את ראשיהם בהפתעה ושאלו, "מה עבר עלייך ב-24 השעות האחרונות?" לקול שלה נוספה עוצמה. עבור קבוצת אנשים שהיו נטולי קול, שהרגישו שלסיפור חייהם אין ערך ושהם עצמם נחשבים לתועבה, הקשבה כזאת היא חוויה עמוקה.

ישראל זכה לחזור לבולטימור, שם עבר לפני שנים רבות חוויות טראומטיות בישיבה שבה למד. הוא גם נפגש סוף-סוף פעם אחת עם אביו לפני פטירתו של האב, ורקם קשרים חדשים עם משפחתו.

ישראל מתאר את חוויותיו בעקבות הקרנת הסרט:

"נסעתי לבקר את אבי בעקבות שיחת הטלפון שהוקלטה והושמעה בסרט, ב-1999. סוף-סוף זכיתי להתפייסות הגדולה, לשינוי ולהתרפאות, אבל הם לא התרחשו ביני לבין אבי אלא ביני לבין עצמי. מחלתי לעצמי על שלא ביקרתי אותו כל אותן שנים, ותפסתי שדרושים לי כוח ואומץ גדולים מאוד כדי לבקר את אבא שלי; זה היה בשבילי רגע של הארה. בשלב מאוחר יותר, באביב 2000, הוא התקשר ואמר שהוא נוסע לישראל שבוע אחר כך, שהוא לא יכול לנסוע הלוך ושוב, שהוא נוסע לשם על מנת להישאר. שאלתי אם מותר לי לבקרו כדי להיפרד ממנו. שוב, ממש כמו בסרט, היו תירוצים ושוב לא הצלחתי לפגוש אותו... הוא נפטר ב-11 ביוני. בתחילה לא הרגשתי שום דבר, הייתי מנותק מרגשותיי כרגיל, זאת השיטה שלי לשרוד. אחר כך כעסתי שלא הייתה לי אפשרות לדאוג ללוויה "לא-מכובדת" בשבילו... עכשיו אני עצוב. אני לא מתאבל עליו, אני עצוב על שאף פעם לא היה לי באמת אבא להתאבל עליו.
אני רוצה ללמוד לא לשפוט את עצמי, להפסיק להפנים את אבא שלי ואת הביקורת והשיפוטיות שלו. אני רוצה שתהיה לי יותר שליטה. בסרט אפשר היה לראות את הנשמה שלי. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
אני אחד מבני-המזל המעטים ששרדו את הדיכוי. היו אלפים מאתנו בהיסטוריה של הגייז, ואני יצאתי מזה מחוזק. שרדתי את דיכוי ההומואים שדחף רבים כל כך לאלכוהוליזם ולהתאבדות ולצורות אחרות של הרס עצמי. אני הצלחתי, אבל אני בוכה על אלה שלא שרדו או ששרדו רק במצב שבור ומוחלש.
אחותי נוהגת עכשיו להתקשר, אבל היא לא מכירה בקיומו של בן זוגי מזה 25 שנה, קארל... הם יודעים שאני לא אסכים לבוא לאירועים משפחתיים (לא הייתי הולך בלי קארל) ולכן הם הפסיקו לשלוח הזמנות...
[אחרי שנים רבות הוזמן פתאום ישראל לחתונת אחד מאחייניו] החתונה התקיימה בבית חב"ד, ברחוב איסטרן פארקוויי מספר 770. אחותי הבטיחה לי שאחי, שלא החלפתי אתו מילה מאז ספטמבר 1971, יקבל את פניי בצורה יפה. אחי קלמן אמנם עמד לידי במהלך החופה – במרחק של לא יותר ממטרים ספורים – אך במשך כל הזמן הזה לא ניגש אליי ולא דיבר אליי כלל... כל שנים-עשר הילדים שלה בירכו אותי יפה ושמחו לראות אותי. לא ראיתי אותם כבר יותר מעשרים שנה. הבן השני, יצחק, שהוא נשוי עם ארבעה ילדים, חסיד לובביץ' טיפוסי, ניגש אליי והדבר הראשון שאמר היה "מה נתן לך את האומץ להצהיר שאתה גיי לפני כל כך הרבה שנים?" ולבי פשוט יצא אליו. כל הערב הוא התייחס אליי בצורה מאוד מגוננת.
כיום הוא מתקשר אליי באופן סדיר ואפילו מוסר דרישת שלום לדוד קארל. הוא גם הגיע לביקור מטורונטו עם בנו בן התשע. אחותי לא ידעה אז על הביקור. בשלב מאוחר יותר הוא טלפן לומר שהוא דווקא סיפר להוריו – אבא שלו נשאר רגוע מאוד אבל אמא שלו, אחותי, ממש השתגעה מזה. היא טוענת שמצאה רב שאמר שאסור לה לבוא לבקר כאן. הוא קרוב המשפחה הראשון שהסכים להיכנס לבית שלנו. כשדיברנו על הסרט, הוא אמר: "ברור שזה [יחסים בין גברים] אסור על פי ההלכה, אבל אל לי להיות כאן השופט."