|
|
התנועה למען שוויון זכויות להומוסקסואלים בארה"ב
הצליחה מאוד במהלך העשורים האחרונים בכל הקשור בהשגת חירות מינית אישית.
ואולם, בעוד הזרם המרכזי באמריקה נטה לקבל את ההומוסקסואליות, קהילות דתיות
שמרניות מבחינה חברתית התנגדו התנגדות נמרצת לשינוי גישה זה. קהילות יהודיות
אורתודוקסיות וחסידיות, קהילות קתוליות, נוצריות אבנגליסטיות, מורמוניות
ומוסלמיות לא קיבלו את ההומוסקסואליות קבלה רשמית ולא הרחיבו את רעיון
הנישואין והמשפחה כדי שיכלול גם שותפות או הורות הומוסקסואלית.
העדיפות המוענקת לערכי דת וקהילה בקהילה היהודית האורתודוקסית, החרדית
והחסידית עיכבה
במידה רבה את מה שציין את המהפכה המינית - הענקת ממד אישי לתשוקה ולסיפוק
המיניים. מצוות התנ"ך, הציפיות המשפחתיות והמחויבות לחיי הנישואין
הם המנווטים את המין ולא העדפה אישית. לעתים קרובות הומוסקסואלים בקהילות
אלו נישאים בגלל לחץ משפחתי סמוי או גלוי. גברים ונשים רבים - הומוסקסואלים
ובני זוגם שאינם הומוסקסואלים - חיים ביאוש אילם וסובלים בשקט מאחורי דלתיים
סגורות. אחרים אינם נישאים לעולם וחיים חיים מסוגרים בשוליים. הם סובלים
מדרגות שונות של התנכרות, בושה ובדידות. יש שהוחרמו בפועל, ואחרים התרחקו
לחלוטין מעולם הדת האורתודוקסי כדי לבנות חיים אישיים בקהילות ליברליות
יהודיות או חילוניות.
ואולם, מעניין שאפילו בקהילות הדתיות השמרניות ביותר חל שינוי גישה מהותי.
רוב הנורמות הדתיות והקהילתיות עדיין נותרו בעינן, אבל בפעם הראשונה, עניין
ההומוסקסואליות הוא נושא לשיחה בקהילות יהודיות אורתודוקסיות - בעיקר בקהילה
האורתודוקסית המשולבת יותר בתרבות הכללית מבחינה חברתית, אבל אפילו בכמה
מהקהיליות החרדיות והחסידיות המתבדלות ביותר - קהילות אשר השיחה בהן על
הומוסקסואליות הייתה עד כה בלתי-אפשרית. אחד הגורמים לשינוי מהותי זה –
המעבר מטאבו לנושא שנידון סביב שולחן השבת - היה סרט תיעודי שכבש את הקהילות
האורתודוקסיות בסערה.
ב-24 באוקטובר2001 החלה הפצתו המסחרית של הסרט "לפניך ברעדה"
(Trembling Before G-d) בעיר ניו-יורק. הסרט מורכב מראיונות עם שישה גברים
ונשים שמתארים את שעבר עליהם בתור יהודים ויהודיות אורתודוקסים וחסידים,
הומוסקסואלים ולסביות. הם מספרים על מאבקיהם בפער שבין האמונה הדתית והקבלה
העצמית של ההומוסקסואל. כמה מהם הסכימו לעמוד מול המצלמה; אחרים הסכימו
רק לחשיפה חלקית. פניהן של שתי הנשים הוסוו, ואישה אחת דיברה מאחורי מסך
וקולה עוות. רבים שלא היו מסוגלים לחשוף את עצמם הופיעו בצלליות בסדרה
של המחזות המתארות את טקסי שולחן השבת והנישואין. הקשיים הטכניים אשר נוצרו
בשל הצורך לשמור על האנונימיות של כמה מהמשתתפים מסמלים למעשה את בעיית
הסודיות ואת האתגר שבחשיפת חוויות בלתי-נראות. "לפניך ברעדה"
ראיין גם כמה רבנים אורתודוקסים - ובהם אני עצמי - כדי לספק רקע לעדויות.
אני גישרתי בין הקטגוריות, משום שהייתי שותף הן לרצף הדעות הרבניות והן
לסיפור האישי.
הסרט מפגיש את הצופים עם יהודים הומוסקסואלים ולסביות שמשפחותיהם ומנהיגי
הדת שלהם דחו אותם. הכאב שהם חולקים הוא לעתים קרובות כאב פולח. אולם למרות
כעסם וכאבם, האנשים האלה מצליחים - בעזרת אירוניה, הומור וגמישות - לנהל
דיון בנושאי מיניות עם המסורת היהודית בת אלפי השנה. ובינתיים, הרבנים
אינם מוצגים כשטן, ואין הם מתוארים בגיחוך. אף על פי שהפער בין המשתתפים
והרבנים התגלה לעתים במלוא עצמתו, בכל זאת לא אחת היה בדברי הרבנים משום
שיקוף של משתתפי הסרט, ולעתים נראה שהם מתמודדים בכובד ראש עם בעיה כפולה
- ההגנה על המסורת, כפי שהם מבינים אותה, והדאגה לאנשים מתוך היותם מודעים
לסבלם.
יוצר הסרט, סנדי שמחה דובוסקי, צילם אותו במשך חמש שנים בניו-יורק, בירושלים,
בלוס-אנג'לס, בלונדון, במיאמי ובסן-פרנסיסקו, ובמהלך מסעותיו לכד במצלמתו
אוסף תמונות אורתודוקסיות והומוסקסואליות. הסצנה הפותחת של הסרט היא פסוק
מספר "ויקרא" ובו מוצגים היחסים ההומוסקסואליים כתועבה שעונשה
מוות. הסצנה האחרונה היא ברכה מהתלמוד, מסכת "ברכות": ""ברוך
אתה ה' חכם הרזים". בדרך זו, הסרט נע בקשת מקללה לברכה, וממה שנראה
כעובדה שאין לערער עליה למסתורין נצחי. הצופים מוזמנים לנוע מחוק לסיפור,
למאבק, ובסופו של דבר, לסודות הנשמה.
בחמשת החודשים הראשונים להפצתו של "לפניך ברעדה" צפו בו 70 אלף
איש. בעקבותיו באו עשרות סיפורי חדשות וראיונות רדיו בשעת שיא, והם הפיצו
את סיפוריהם של יהודים ויהודיות אורתודוקסים, הומוסקסואלים ולסביות, סיפור
הדחייה המכאיבה והמחויבות האמיצה לאמונה בכל רחבי אמריקה, אירופה וישראל.
חלק בלתי נפרד מחשיבותו של הפרויקט הוא לעורר דיון. גם אני, יחד עם יוצר
הסרט, השתתפתי ביותר מ- 400 דיונים שנערכו אחרי ההקרנה בכל רחבי ארצות-הברית
ובעולם כולו - בבתי קולנוע, בבתי-כנסת ובאתרים אחרים. מעולם לא העלינו
בדעתנו עד כמה מוכנים יהיו יהודים אורתודוקסים לשוחח על הסרט, על נושאי
אמונה, מסורת, אהבה ומיניות. למרבה ההפתעה, 15 רבנים אורתודוקסיים הסדירו
את הקרנת הסרט לקהילות שלהם בבתי הכנסת. בקהילת ישורון, אחד מבתי הכנסת
האורתודוקסיים רבי ההשפעה ביותר בעיר ניו-יורק, הגיעו יותר מ- 500 איש
לצפות בסרט ולהשתתף בדיון שנערך אחר כך.
מובן שהתקבלו גם תגובות שליליות מחלק מהקהילות האורתודוקסיות. "אגודת
ישראל באמריקה", האגף הימני של ארגון בתי הכנסת האורתודוקסיים, התקיף
את הסרט בטענה שהוא מציג את העניין ייצוג משוחד. בבולטימור השתתפו יהודים
אורתודוקסיים מקבוצה המכונה "יונה" (יהודים המציעים חלופות חדשות
להומוסקסואליות) ואתם גם נוצרים פונדמנטליסטיים - במשמרת מחאה נגד הסרט.
ואולם, בסופו של דבר סייעה גם ההתנגדות המזערית הזאת לממש את המטרה הנרחבת
יותר - לפתוח דיון - מאחר שהמחלוקת משכה מספר עצום של יהודים אורתודוקסים
אל התאטרון.
במהלך כל אותם דיונים על הסרט הופתענו לגלות שהתנהלותם של היהודים האורתודוקסים
במה שקשור בשינוי המהותי של שוויון זכויות להומוסקסואלים מורכבת בהרבה
מכפי שדימינו מלכתחילה. במספר קטן של קהילות אורתודוקסיות מודרניות גילינו
קבלה בסיסית של ההומוסקסואלים, למרות החוק; ובכמה מהן גילינו מדיניות פעילה
שגיבש הרב ואשר מטרתה הייתה לקבל פרטים וזוגות הומוסקסואליים לבית הכנסת.
חברים באותם בתי הכנסת שהיו פתוחים יותר לידע חילוני, פתוחים יותר לשוויון
נשים ומשולבים יותר בתרבות האמריקנית בכלל נטו יותר לצפות בסרט ולשוחח
עליו אחר כך.
אבל לא רק ה"זרם" קבע כיצד הגיבו קבוצות לסרט. רבני חב"ד,
למשל, הביעו נכונות חריגה להשתתף בשיחות שאחרי הקרנת הסרט. לדעתם, כל אחד
מהטקסים והמצוות בחייו של יהודי מחושבים בחשבון נפרד. הם אינם מוצאים כל
צביעות בעשיית פחות מהכול, ולעתים קרובות הם מעודדים את מי שזה עתה הצטרף
למסורת לבצע בכל פעם רק מצווה חדשה אחת. בפועל, יש בכך כדי ליצור אתוס
כולל המעניק לכל יהודי הנכנס לבית כנסת של חב"ד תחושת קבלה ואהדה.
יש גם הבדל בין דברי הממסד הדתי בציבור לבין דברים הנאמרים בשיחות פרטיות.
הומוסקסואלים אורתודוקסים רבים גילו שבייעוץ אישי אצל הרבנים הם זוכים
לתגובה אוהדת בהרבה מזו שהם מקבלים אם הנושא מטופל בציבור. בשיחות פנים
אל פנים, רבנים רבים - לעתים קרובות המודרניים פחות - מוצאים דרכים לסייע
לאנשים לנווט ולהתמצא במאבק בין רצונם להישאר דתיים ושומרי מסורת לנטייתם
המינית. בהתחשב בהבחנה זו, גילינו שכאשר הסרט הוקרן ליהודים חרדים בקבוצה
קטנה, העניקה הפרטיות החלקית תחושה שהעיסוק האישי בנושא הוא עניין בטוח
ושאין צורך לצאת בהצהרות מדיניות ציבוריות. ככל שההקרנות לציבור האורתודוקסי
נעשו רשמיות יותר ונתונות יותר לשליטת הרבנים, כך נעשו אישיות פחות ולכן
גלויות פחות.
ולבסוף, גילינו שאנשים שהאמינו שהומוסקסואלים אינם בוחרים את נטייתם המינית,
או שהבינו בעזרת הסרט שהחוויה סובייקטיבית של הומוסקסואלים רבים היא שאין
מדובר בבחירה, נטו יותר להזדהות עם האתגר שיהודים הומוסקסואלים ויהודיות
לסביות עומדים בפניו. נוסף על כך, נראה היה שהרעיון שההומוסקסואליות היא
עניין מהותי ולא עניין הנתון לבחירה סייע ליהודים אורתודוקסים אשר צפו
בסרט להביע פתיחות רבה יותר כלפי האפשרות של שינוי הלכתי.
על מה מצביעות כל התגובות האלה ל"לפניך ברעדה" בכל הקשור בעתיד
ההומוסקסואליות בקהילות היהודיות האורתודוקסיות ואולי גם בקרב קבוצות דתיות
שמרניות אחרות? האם נכונותן המפתיעה לעסוק בעניין מרמזת שהקהילות היהודיות
האורתודוקסיות יקבלו יותר ויותר את המשפחות החד-מיניות ושאר המשפחות הלא-שגרתיות
במהלך עשר או 15 השנים הבאות? בסופו של דבר, אני מאמין שדבר זה תלוי במידה
רבה במשמעות המילה "קבלה" בעבורנו. מה שמתפתח בקרב מספר קהילות
אורתודוקסיות הוא נכונות גוברת והולכת להפריד את הנורמה ההלכתית או המשפטית
(נורמה שלא תשתנה מיד, ורבים אומרים שלעולם לא תשתנה) מהמדיניות ומהשיטה
החברתית. כלומר, יש הסכמה הולכת וגוברת לקבל את נוכחותם של יהודים הומוסקסואלים
בקהילה וביטוי גלוי של הרצון לכלול אותם, למרות שהם מפרים את החוק.
מה שנשאר לבדוק הוא אם הקהילות האורתודוקסיות מסוגלות לשמור על איזון עדין
זה. בפרויקטים שפותחו בתגובה לסרט אפשר למצוא את רעיון "בית הכנסת
הפתוח" (Welcoming Synagogue). הפרויקט מקווה שעד שנת 2004 יהיו בצפון
אמריקה כ-24 בתי כנסת אורתודוקסיים שיפעלו על פי שלושת העקרונות האלה:
1. לרבנים: בלי השפלה - הרבנים יסכימו שלא להשפיל הומוסקסואלים או למנוע
מהם לעבור לפני התיבה ולעלות לתורה.
2. לחברי קהילה הומוסקסואלים ולסביות: בלי שתדלנות ציבורית - חברים הומוסקסואלים
יכירו במגבלות התהליך ההלכתי הלא-גמור ולא ידרשו מבית הכנסת האורתודוקסי
לאמץ את סדר היום הפוליטי של הקהילה ההומוסקסואלית והלסבית.
3. לקהילות: בלי שקרים - החברים ההומוסקסואלים יוכלו לספר את האמת על יחסיהם
ועל משפחותיהם.
אף שפרויקט זה שאפתני ומרגש מאוד, אנו תוהים איך יצטייר "בית הכנסת
הפתוח" בתקשורת האורתודוקסית. אפשר בהחלט שתתפתח התנגדות לסובלנות
הגוברת ככל שתחרוג מתחומם הפרטי של הרבנים המבינים ותחדור לתחום הצהרת
המדיניות הציבורית. האם קבלתם בברכה של יהודים ויהודיות אורתודוקסים, הומוסקסואלים
ולסביות, על ידי כמה בתי כנסת אורתודוקסים תיחשב ביקורת ציבורית נגד השאר?
אם יראו בפתיחות מעין זו זלזול בחוק האורתודוקסי או היהודי, אם היא תזוהה
עם אידאולוגיה ליברלית, במקום עם השתתפות אנושית, הרי שניצוצות הפתיחות
הקהילתית האלה עלולים להיעלם. ובכל זאת יש סיבה טובה להאמין שהישגי השנים
המעטות שחלפו אינם הפיכים ואין לעצרם. מרגע שהטאבו היה לנושא שיחה סביב
שולחן השבת והשיח הולך ומתפתח - אי אפשר יהיה עוד להשתיקו. |
|
