שלום" בשיקגו. הרב לופטין צפה בסרט בירושלים.

"הדבר המרגש מכל בסרט 'לפניך ברעדה' הוא ההיווכחות שהנפשות הפועלות נמצאות בעיצומו של מסע-קודש שמטרתו לשלב את התורה בחייהן כמיטב יכולתן. בסרט ראינו עד כמה הדבר קשה להן. לעולם לא נוכל עוד להצהיר הצהרה גורפת על חייהם של אנשים; עלינו לאהוב אותם כיהודים, לאהוב את ניצוץ האלוהות המצוי בכל אדם באשר הוא אדם, ובראש וראשונה לכבד את מאבקיהם הפנימיים, אותם לא נוכל להבין לעולם. כרב אורתודוקסי השואף לעזור לכל אדם להכניס את ההלכה לחייו, למדתי מהסרט הזה ענווה ורגישות, ההכרחיות לכשעצמן כשבאים לבצע כל החלטה הלכתית."

הרב שמואל הרצפילד, Hebrew Institute of Riverdale

"השבוע התנסיתי בחוויה משמעותית עד מאוד שעליה אני אסיר תודה מעומק הלב, והיא ההשתתפות בסדנת רבנים בחסות CLAL, המרכז היהודי הלאומי ללמידה והנהגה. במסגרתו התאספנו, רבנים המשתייכים לזרמים שונים ביהדות, ובילינו שבוע בלימוד בניופורט, רוד איילנד.

רגע אחד ומיוחד במהלך הכנס ייחקק בזכרוני. בערב יום חמישי צפינו בסרט 'לפניך ברעדה', המצייר באורח מלא רגש ונוגע ללב את חייהם הקרועים והמסוכסכים של אנשים שבאו מרקע יהודי אורתודוקסי ושרבים מהם רוצים להישאר במסגרת הקהילה האורתודוקסית, ומאידך שהצהירו על עצמם כגייז ולסביות.

המילה "חוק" וחטא העגל: יחסים עם בני אותו המין והיהדות האורתודוקסית

במאי הסרט הפליא להציב זו מול זו את דעות הרבנים שאותם ראיין לסרט – ביניהם הרב שלמה ריסקין, ששב ואמר כי גיי יהודי הוא אדם שיש לאהוב אותו, אך עם זאת הוא גם אדם העובר חד-משמעית על חוקי ההלכה – ואת תגובות הקהילות הדתיות, ובפרט משפחותיהם של אותם אנשים, שרובן נידו את אלה שהצהירו על עצמם כגייז ולסביות, וגרמו להם להרגיש לא-רצויים בקהילתנו הקדושה.

עם כל עוצמתו הרבה של הסרט, מה שעשה את האירוע לבלתי-נשכח היה מה שקרה בתום ההקרנה, כשמצאתי את עצמי מול 35 רבנים אחרים, חלקם גייז מוצהרים. חשתי צורך להסביר כיצד אני, כרב אורתודוקסי, מסוגל לצדד בחיים בתוך חברה שחוקיה מיושמים לפעמים בצורה הגורמת כאב לבני אדם – בני אדם שבכל קנה-מידה אחר הידוע לנו כיום הם אציליים וחפים מכל פשע.

וכך ישבתי שם והתייפחתי בגלוי על כאבם של בני אדם אלה ושל משפחותיהם. האנשים הללו הנם במובנים רבים גיבורים של ממש. הם מנהלים מאבק קשה עד מאוד. מושגי הקדושה והתורה נוכחים בחייהם מדי יום ביומו. בכיתי על הטרגדיה שבקונפליקט הנורא המעיב על חייהם הרוחניים. אך כשמצאתי לבסוף את המילים, הצבעתי דווקא על פסוקים שאותם קראנו כאן היום, והתעמקתי בפירוש רש"י לפסוקים אלו. קראנו הבוקר על מצוות פרה אדומה, עליה אומרת התורה, "זאת חוקת התורה". ורש"י, בפרשנותו למושג "חוק", אומר, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה." כלומר, כשהשטן ואומות העולם יתווכחו אתכם וישאלו "מה הטעם במצווה הזאת," יש להשיב שזהו חוק, גזרה שאין לערער עליה.

ובנוגע לאותה מצוות פרה אדומה, על פי המדרש, אמר שלמה המלך, "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני." מדוע קובעים רש"י ושלמה המלך שאין הסבר למצווה זו? במרוצת השנים שמעתי דווקא נימוקים רבים והגיוניים לחלוטין למצוות פרה אדומה. הסיבה היא שבעיניהם, אף אחד מהסברים אלה לא הצדיק לגמרי את המצווה הזאת.

וכך פניתי אני באותו מעמד לפסוקים אלו, ואמרתי "חוק היא, ורחוקה היא ממני." ידוע לי כי התורה מוסיפה לאיסור זה את המילה "תועבה", אבל ידוע לי גם שהמילה "תועבה" מופיעה במקומות רבים בתורה בהקשרים פחות טעונים מבחינה מוסרית, כגון לבישת שעטנז – אריג מעורב מצמר ופשתן.

על כן הבאתי את המושג "חוק" כהסבר לאיסור זה. לא משום שלא קיימים נימוקים אחרים, אלא משום שכל הנימוקים הללו רחוקים ממני.

ואף על פי כן, כשישבתי שם והקשבתי לדבריו שטופי-הדמע של רב קונסרבטיבי שהוא הומו מוצהר, חשתי שזכיתי להבנה מחודשת של עומק הסבל שעוברת קהילה זו. אדם שהוא גיי ועם זאת מוקיר את העושר הקיים בחיים שהם אורתודוקסיים מכל שאר הבחינות, יכול למעשה לבחור בין שלוש דרכי פעולה. אותו אדם יכול לדכא את משיכתו לבני מינו, משיכה שלרוב הוא מאמין כי הוענקה לו בידי האל, ולחיות כיהודי אורתודוקסי. לחילופין הוא יכול לנטוש לגמרי את דרך החיים האורתודוקסית. אבל נטישה כזאת היא במקרים רבים קשה כקריעת ים סוף, כי, כפי שאמר לי אותו רב גיי, "מה שמגדיר אותי הוא לא זהותי המינית."

האפשרות השלישית, אם כן, היא לחיות – כפי שחיים כולנו, ברמה זו או אחרת – חיים מלאי סתירות וכאב פנימי. במקרה זה, אחריותנו כקהילה היא להתעלות למדרגה אשר, כפי שהמחיש הסרט, קהילתנו הרחבה יותר טרם הגיעה אליה – כך שנוכל לומר, מעשיכם עוברים על החוקים שלנו, ובכל זאת לא ננדה אתכם אלא נאהב אתכם כשם שאנו אוהבים את כל אחינו ואחיותינו.

אבל יש גם צד שני לניתוח זה. הבוקר לא קראנו רק על מצוות פרה אדומה, אלא גם על חטא עגל הזהב. והקירבה בין שני המושגים הללו ניכרת מאוד. בשני המקרים מדובר באותו בעל חיים – פרה; צבעיהם דומים – אדום וזהב. למעשה, במדרש חז"ל יש התייחסות לקשר הדוק זה: "תבוא האם תכפר על בנה." כלומר, מצוות פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל.

מדוע בוחרת התורה דווקא בחוק דומה כל כך לחטא עבודת-האלילים כדי לכפר על חטא זה? אולי משום שכאשר בני אדם אינם מסוגלים לקבל על עצמם חוק מסוים, מעשיהם עלולים בקלות רבה להפוך לעבודת אלילים. מי שאינו מקבל עליו את מצוות פרה אדומה עלול כתוצאה מכך לקבל עליו בקלות את עגל הזהב.

וזוהי אכן סכנה גדולה במקום שאנשים מרגישים דחויים. משנתקלו בדחייה, הם חשים במקרים רבים את הצורך להגן על עצמם עד חרמה. ומאחר שהמיניות היא חלק חשוב כל כך מאתנו, הרי שהמשיכה לבני אותו המין עשויה בנסיבות כאלה להפוך ביתר קלות למרכז חייהם, ואפשר אפילו להבין זאת. אבל כשמשהו שאינו אלוהים הופך למרכז חייו של אדם, הרי שנכנסנו לתחום עבודת האלילים. לכן, כשהמשיכה לבני אותו המין נעשית לזהות העיקרית של אדם, כשאלוהים אינו מהווה יותר את ציר חייו אלא מוחלף במשהו אחר, הרי שיש כאן עבודת אלילים.

תגובתי לסרט 'לפניך ברעדה', אם כן, היא שאנחנו כקהילה נדרשים לפתח מענה טוב יותר למי שמעריכים את יפי התורה וההלכה, אך חיים כגייז ולסביות. בתגובה עלינו ליצור סביבה שבה אנו כמשפחה מסוגלים לשבת ולבכות יחד עם אותו אדם ולומר "גזירה היא, אך רחוקה היא ממני," כלומר נבצרת מהבנתי, "ואין לי רשות להרהר אחריה." כי רק אם נקבל אנשים כאלה בזרועות פתוחות נוכל, כקהילה, למנוע מאדם אוהב תורה להפוך את העיסוק בנטייתו המינית לעבודת אלילים, ומתוך שזנח את הפרה האדומה, לנהות אחרי עגל הזהב.



הרב סטיב גרינברג מהרהר בסרט "לפניך ברעדה" לאור ההתקפה על מרכז הסחר העולמי

תושבי ניו יורק שרויים עדיין בהלם בעטיו של הפיגוע המפלצתי במרכז הסחר העולמי לפני שבועיים. לבותינו עדיין קרועים בגין מותם הטרגי של רבים כל כך. כולנו מרגישים כאבלים. העצב כמו עמעם בנו לא רק את שמחת החיים אלא גם את תחושת הדחיפות לגבי סוגיות של צדק חברתי. רבים מתקשים להמשיך ולדון בכל סוג אחר של סבל מזה שבאחיזתו אנו מצויים עכשיו. אבל ההפך הוא הנכון.

הותקפנו מפני שאמריקה היא מגדלור של חירות וכבוד אדם, אשר התממשו בזכות האפשרויות שהיא מעניקה. מלאכתנו – בניית "העיר על הגבעה" הנאווה והצודקת, שהאבות המייסדים ראו בחזונם – לא פסקה אף לרגע מיום היווסדנו. ממש כפי שארץ זו נאבקה לממש את הבטחתה לכלול בתוכה את בני כל הגזעים, את בני כל הדתות, ואת הנשים, כך היא נאבקת כעת להגשים זאת גם עבור גייז ולסביות.

אך את ההתמודדות עם קנאות דתית אי אפשר לבצע מבחוץ. רק בעלי ידע פנימי, שהמקורות העשירים ביותר של מסורת האיסלאם עומדים לרשותם, יכולים לצאת למלחמת המוחות והלבבות באורח די משכנע כדי שרוב המוסלמים בעולם יבינו כי איסלאם פלורליסטי וסובלני משפיע יותר מבחינה דתית, ועמוק יותר מבחינה רוחנית, מאיסלאם שנכפה באורח תאוקרטי.

כעת יתחולל הקרב בין הגרסאות הגלויות והאמיצות, הענוות והמקרבות של הדת לבין הגרסאות המסוגרות והמפוחדות, היהירות והאקסקלוסיביות. בכל דת ודת טמון הפוטנציאל לבזות את אנושיותם של אחרים. עכשיו יותר מתמיד, חובתנו היא לא לדחות מעל פנינו את הדת אלא למצוא דווקא במסורות הדתיות העתיקות והמכובדות ביותר את האמצעים לנטרול הפוטנציאל הפוגע של אותן מסורות.

הסרט ממחיש עד כמה חיוני לכל הדתות המסורתיות לערוך חשבון נפש. לא פחות חשוב – הוא רומז שהדרך היעילה ביותר להגיע אל מנהיגי דת ואל קהילותיהם היא פשוט לספר סיפורים שלא יכלו להגיע לאוזניהם בדרך אחרת. אי אפשר להשיב בווכחנות על סיפור אישי. הסרט עושה את מלאכתו נאמנה מפני שהוא קורא תגר על האשליה השלווה שהכול טוב ויפה "בקהילה שלנו", ומשאיר לקהל לשקול פתרונות אפשריים.

מאמציהן של קהילות מסורתיות להתמודד עם סוגיית הגייז מביאים תקווה גם לעולם הנרחב יותר. אם נכבד את ההבדלים בתוך קהילותינו ולא נחשוש מהם, אפילו כשמדובר בסוגיות קשות כנטייה מינית, תוכל כל דת לרפא את עצמה וללמוד כיצד לחיות את עולמנו הרבגוני והעשיר, המאוכלס בשלל דתות.

סרט זה פותח את הדיאלוג העוסק בעצם מהותן של המיניות והאהבה בזמננו. הוא מתעמק אמנם במסורת אחת ויחידה, אך לוקח אותנו למסע שבסופו שורת שאלות, המאתגרות את כל מסורות הדת שלנו, ומושתתות בעצמן על בסיס דתי עמוק.

בתום הסרט אנו חשים שזכינו להעצמה מספקת כדי שנוכל לחזור לקהילות הדתיות של נעורינו, שחלקן דחו אותנו, ולדרוש מן הכומר, הרב או האימאם להתמודד במלוא מובן המילה עם החוויה שלנו ואיתנו עצמנו. כך יעמידו המאמינים אתגר בפני קהילותיהם, ואלו יאבקו לצדם עם ביטויי הפונדמנטליזם המושרשים אשר לעתים קרובות כל כך מתעלמים מנוכחותם.