למען
האמת, אני די מפחד שאחרי שכל בית הספר יקרא את הוידוי הזה, או את החיבור
הזה, יתחילו לחפש אותי ואולי אפילו יגלו אותי. אבל אני דם חושב שחשוב שתלמידים
ידעו, שגם כאן קיימים אנשים כמוני, ושאנחנו נורמליים ואין מה לברוח מאתנו.
טוב, אחרי הקדמה כזאת מה עוד יש לי לומר מלבד מה שאני ומה שאני רוצה להגיד.
וזה קצת קשה, כי לא הרבה אנשים יודעים. אני הומוסקסואל ולומד פה, בבית הספר.
אני לא אגיד באיזו שכבה, אבל אני פה.
אני יודע כבר הרבה זמן. תמיד הרגשתי שמשהו בי שונה, אבל מעולם לא ידעתי מה
בדיוק. וזה לא שאני נשי או משהו מטומטם כזה. אני נער רגיל, ספורטיבי ואפילו
די יפה. ככה אומרים לי, בכל אופן. הרבה בנות מתחילות איתי, וקצת לא נעים
לי כשאני כמעט כל הזמן מתחמק מהן כי אני לא רוצה לפגוע בהן.
אני יודע שכל מה שאני כותב קצת מבולבל. אבל אני רוצה שזה יהיה כמו שאני מרגיש,
כי אני עוד לא שלם עם עצמי, ועדיין לא קל לי לקבל את עצמי. זה לא קל להיות
הומוסקסואל בחברה הישראלית, ולהיות הומוסקסואל בקרית גת מפחיד אותי עוד יותר.
זה לא שאני בפחד כל הזמן (נראה לי שבמילה הזאת השתמשתי כאן יותר מדי), אבל
קצת לא נעים לי, ואני יודע מה יקרה אם חס וחלילה מישהו יגלה מי אני, ומה
יעשו לי – ינדו אותי, ירביצו לי ואולי אפילו יותר – והכל מפני שכשהבנים מסתכלים
על הבנות, אני ממשיך להסתכל על הבנים.
הסיבה שאני כותב את זה היא מפני שראיתי כתובת על הקיר לי הספרייה, ושם היה
כתוב שאיזו תלמידה לסבית. הבנתי שהמילים הומו לסבית הן מילות גנאי, וזה לא
צריך להיות ככה. אני די לבד, ואני בטוח שיש תלמידים ותלמידות בבית הספר שמרגישים
כמוני ולא יודעים מה לעשות. אז אני כותב כדי שידעו שהם לא לבד. קראתי היום
בעיתון שעשו בדיקה, ואחד מכל עשרה בני נוער הוא הומוסקסואל או לסבית. אז
אנחנו בכל מקום, וחבל שלא מקבלים אותנו.
* פורסם לראשונה לפני שנים אחדות בעיתון בית ספר בקרית גת
|
|
