|
במסמך שבו סיכם את העמדה האורתודוקסית בסוגיית ההומוסקסואליות,
כותב הרב ד"ר אלן אונטרמן: "... לא נדרש מאיש שיימשך אל המין
השני, אך עם משיכה או בלעדיה, נדרש ממנו שיינשא ויביא ילדים לעולם."
אני חולק על כך. אין ספק אמנם שנישואין והבאת ילדים הם ערכים עליונים ביהדות.
תהיה זו אנטיתזה לרוח היהדות לגרום לתהליך שבמסגרתו ייוולדו ויגדלו ילדים
מחוץ לגרעין המשפחתי הנורמטיבי. במקום שבו יש פוטנציאל לנישואין בריאים
ויציבים, יש להיענות בחיוב לצו האלוהי "פרו ורבו". אולם מי שאינם
מצליחים למצוא בני זוג מתאימים, או שהם מוגבלים על ידי נכות פיסית או שכלית,
פטורים ממילוי המצווה הזאת. בדומה לכך, גם חוסר יכולת רגשית לקיים מערכת
יחסים הטרוסקסואלית עשוי לפטור אדם מכניסה בברית נישואין העלולים להמיט
סבל בל-יתואר על שני הצדדים.
לכן, על אף הערכתנו הרבה למוסד הנישואין, איש או אישה המעדיפים במובהק
את בני מינם, מוטב להם שישקיעו את מרצם וכשרונם בתחומים אחרים. הרב אהרון
פלדמן מנסח זאת באופן קולע בכותבו כי "הומוסקסואל ללא משפחה יכול
לתרום ליהדות תרומה משמעותית שאחרים אינם מסוגלים לה." מכיוון שאינו
מוגבל על ידי חובות משפחתיות יכול אדם זה לקחת על עצמו יוזמות רבות שאין
באפשרותו של אדם נשוי להתמסר להן. הרב פלדמן מדבר על אנשים שזכו לכבוד
רב על מפעלם בקהילה "אף שהיה ידוע היטב שאין להם עניין להינשא".
אין צורך להסיק מסקנות נמהרות. רבים מאלה שחוו גילויים שונים של הומוסקסואליות
יכולים עדיין, בעזרת טיפול, לקיים עם בן המין השני מערכת יחסים שתהיה מספקת
לשני הצדדים. משיכה לבני אותו מין בתקופת ההתבגרות, משיכה לשני המינים,
מיניות לא-ברורה או אפילו קשרים מיניים גלויים בין אנשים החיים בסביבה
מסוגרת, מגובשת וחד-מינית – כולן תופעות מוכרות למדע. קיימים אפילו הומואים
ולסביות "מוצהרים" שהצליחו להתחתן ולהביא ילדים לעולם בעזרת
טיפול אינטנסיבי, אם גם קשה ומתיש למדי. אולם במקרים שבהם הטיפול אינו
אפשרי או אינו מועיל, לא רצוי להכניס את בן המין השני למערכת יחסים שבה
המרכיבים הבסיסיים ליצירת הרמוניה ובטחון רגשי נעדרים מלכתחילה.
ההלכה אוסרת על יחסי מין לפני הנישואין, מחוץ לנישואין, עם בני זוג רבים,
וגם עם בני אותו המין. יוצא מכך שהרווק, הרווקה, ההומוסקסואל וגם מי שמוצא
עצמו בקשר נישואין ללא מין, כולם עומדים בפני אתגר עצום: עליהם להתנזר
מיחסי מין. יש להודות שהצורך להשלים עם העובדה שההשגחה העליונה מנעה מרבים
כל כך את הנישואין המבורכים ואת אושר האינטימיות, מהווה אתגר תיאולוגי.
אבל היהודי המאמין מקבל את ההנחה שבסופו של דבר, חוקי התורה הם לטובת האנושות,
הן כשמדובר בפרט והן בחברה. יש פיתויים שכדי לעמוד בהם נחוץ מאמץ עילאי
ממש, וכפי שמציין הרב פלדמן, הפסקת הפעילות ההומוסקסואלית היא במקרים רבים
"קשה וחייבת להתמשך על פני תקופת-מה." לפיכך "יהודי הנמשך
לבני מינו צריך להתחייב לבחור בדרך שבאמצעותה יצליח להיפטר בסופו של דבר
מן הפעילות ההומוסקסואלית."
מאידך, בנסיבות רגילות אי אפשר להאשים או להעניש בני אדם משום שהם נמשכים
לבני מינם. תחת זאת נדרשות אמפתיה והבנה ללבם של העומדים בפני אתגרים כאלה.
האתוס המניע אותנו להשתדל להיות בצלם אלוהים ולנהוג גם אנו ברחמים, בפרט
כלפי הנדכאים – האתוס הזה מכתיב הרי שלא נוקיע ולא נרחיק בני אדם שייתכן
מאוד כי הם סובלים מבדידות, אומללות ותסכול מיני בל-יתוארו. למרבה הצער
יש כאלה שחשיבתם בעניינים אחרים "מתקדמת" דווקא, אך בכל הנוגע
להומוסקסואלים הם עוטים אצטלה של צדקנות ומתנערים ממצוקתם. למעשה הם פשוט
מקרינים על הנושא את דעותיהם הקדומות במסווה של שמירת מצוות. אבל אף שאין
לנו רשות לשפוט אף אדם עד שנגיע למקומו, מאידך גם אסור לנו לוותר כל אובייקטיביות
מוסרית ולאפשר לתוהו-ובוהו להשתלט על ההיררכיה של ערכי היהדות והמוסר.
בנוסף לזאת, כשאנו מצדדים ביחס של סובלנות וסבלנות אל מי שנמשכים לבני
מינם, כוונתנו היא אל הפרט. האמירה הזאת אינה תקפה לגבי ארגונים המקדמים
אורח חיים כזה כמטרה נעלה או אפילו כ"סגנון חיים חלופי" תקין
ומקובל. "בתי כנסת לגייז" הם פסולים בעיני כל מי שיש לו רגישות
דתית, כי מטרתם לא רק לתת לגיטימציה להתנהגות שהתורה אוסרת עליה אלא יתרה
מזה, לקדש התנהגות כזאת. באשר לתגובה המוטחת לפעמים "איפה צריכים
גייז להתפלל?", הרי שהתשובה היא – באותו בית כנסת שיהודים אוכלי שרימפס,
מחללי שבת או מופקרים מבחינה מינית שוטחים בו את תפילתם בפני אביהם שבשמים.
האם יתקבלו שם בזרועות פתוחות? כן, בתנאי שלא ינסו לעשות להם נפשות. מפגני
"גאווה" ראוותניים מצביעים על חוסר רגישות לעקרונות שבית הכנסת
מייצג.
בבתי כנסת רבים מציעים לפעמים עלייה לתורה גם למי שאכל ערב קודם במקדונלדס,
כל זמן שהוא לא מנפנף בתוך בית הכנסת בחשבון שקיבל על הצ'יזבורגר. באותו
אופן היינו מקבלים בברכה יהודי שחיי המין שלו לא תואמים את ההלכה, אלא
אם יש סיבה להאמין שיציג לראווה במפגיע את "משנתו" או ינסה "לעשות
לו נפשות". אין במסורת שלנו דבר פסול יותר מאדם הרוצה להסיט אחרים
מדרך הישר.
מכל הנאמר מעלה עולות מספר מסקנות:
1. משכב זכר אסור הן על יהודים והן על גויים. עם זאת,
במסגרת ייעוץ להומוסקסואלים אין זה מציאותי לצפות שההתנהגות האסורה תיפסק
מיד. בתקופת המעבר עלינו לסייע למטופל לא ליפול בפח ההתנהגות המופקרת,
הייאוש, והמחלות השונות שהוא עשוי להיות חשוף להן יותר מאחרים. דיכאון
וניסיונות התאבדות בקרב הומוסקסואלים אינם תופעות נדירות. רבנים, מורים
ויועצים צריכים להיות מודעים לבעיות אלה ולא לעמוד מנגד כשמדובר בפיקוח
נפש. ברמה הלאומית עלינו לשאוף לרסן את המגמה המדאיגה של תקיפות אישיות
על הומוסקסואלים, המזכירות את המדיניות הנאצית.
2. יש לעודד הומוסקסואלים יהודים להשתתף בכל היבטי החיים היהודיים, עד
כמה שהם חשים שהם יכולים. מוטל עלינו לעשות למען רווחתו הרוחנית של כל
יהודי ויהודי. היהדות אינה נוקטת בעמדה של "הכול או לא כלום".
המסע אל השלמות הדתית הוא ארוך ואין לו גבולות ברורים. יש לתמוך בכל אדם
כדי שיתקדם ברמה האפשרית לו.
3. הקב"ה אוהב את כל בניו ובנותיו, תהיה נטייתם המינית אשר תהיה.
הוא דואג ליהודי שסרח אפילו אם ביצע חטא בל-יסולח, על אחת כמה וכמה אם
התנהגותו הושפעה מהחילוניות והחופשיות המאפיינות את החברה והתרבות של זמננו.
גם אנו חייבים לשאוף ללכת בדרכי אלוקים ולפתוח את לבנו לכל "אחינו
ואחיותינו". כך נוכל לקוות להקים חברה שאכן תשקף את הערכים האלוהיים
של אהבה ורוחב-לב.
Read
the original English article
|