לפניך ברעדה

מה יכולה היהדות המסורתית לומר להומוסקסואל דתי? / הרב מיכאל שמואל

שאלה: אחת מארבע השאלות שאלוהים שואל כל אדם אחרי מותו היא: האם מילאת את חובתך להקים משפחה? שאלה/סוגיה זו מעסיקה אותי כבר זמן מה. אני גבר בן 35. איני רואה בעצמי אדם דתי, אך עם זאת אני מתפלל בבית כנסת אורתודוקסי מדי שבוע. ועל אף שאני לא מרוצה מכך, העובדה היא שאני גיי, וסביר להניח שאת זה לא אצליח לשנות. לכן האפשרות להתחתן ולהוליד ילדים נראית כאילו היא הולכת ומתרחקת משנה לשנה. אישית אני סבור שכך נולדתי, ובפירוש לא בחרתי להיות גיי. עד כמה שהייתי רוצה לקבל עזרה, התשובה שאני מקבל היא שאיני צריך להילחם בזה; אני מה שאני, ועליי לחיות את חיי בהתאם. שאלתי שלושה רבנים אורתודוקסיים/מסורתיים, וקיבלתי שתי תשובות שונות ואחד שלא ידע מספיק כדי לתת לי תשובה. בתנ"ך יש איסור על יחסים בין גברים; האם היהדות מציעה אי-אלו תשובות או עזרה לאדם כמוני? ואם התשובה היא שאסור לאדם לקיים יחסים עם בני מינו והוא אינו מסוגל לקיים יחסים עם המין השני, האם אותו אדם צריך להישאר ערירי כל חייו? ומה בנוגע למצווה להקים משפחה ולהוליד ילדים?

תשובה: את כל התשובות הסטנדרטיות כבר הספקת לשמוע. גם עמדתי שלי בנושא זה השתנתה במרוצת השנים. אני זוכר שלפני שנים רבות, בהיותי רב של בית כנסת אורתודוקסי בסן פרנסיסקו, קרה שעמיתי הרב הספרדי הביא אלינו אדם גיי שרצה להתגייר ולהפוך ליהודי אורתודוקסי. גישתי וגישת עמיתיי בזמנו הייתה שכל עוד אינו מוציא לפועל את נטיותיו המיניות, מבחינתנו הוא ראוי לגיור. וכך גיירנו אותו. לכולנו היה ברור שמן הסתם האיש יכול בקלות להפר את הבטחתו, אבל אנחנו מצדנו סמכנו על מה שאמר, ויצאנו מתוך הנחה שזהו עניין שבין המתגייר לבין אלוהים. לאף אחד מאתנו לא הייתה עזות המצח לקחת על עצמו את התפקיד של המשטרה החשאית, של אוכפי-החוק של הקב"ה. גישה זאת אל אדם הרוצה להתגייר מבוססת בחלקה על שו"ת של בן עוזיאל, שנקט בעמדה שאסור לבית הדין לקחת על עצמו סמכות גדולה מהנדרש. [ראה תשובתי לשאלה אחרת בנוגע לגיור, אותה אימצתי מתוך "משפטי עוזיאל"].

יש לי הרושם שבעולם ההלכה התרחש תהליך מרשים שבמסגרתו מוגדרות מחדש רבות מהגישות המסורתיות אל מי שנטייתם המולדת היא להעדיף את בני מינם. בתקופות קודמות ראו זאת כ"תועבה" במובן הלא-סובלני ביותר של המילה – מילה הנגזרת מאותו שורש ממנו נגזר הפועל "לתעב".

"תועבה", הגדרה מחודשת

בנוסף, ייתכן שהמונח "תועבה" מתייחס במובהק לדת ולעבודת אלילים, כבספר ישעיה מ"ד י"ט, או אפילו לאליל מסוים, כבספר מלכים ב' כ"ג י"ג, בו מכונה האל מלכום "תועבת בני עמון". מבחינה היסטורית היו יחסים בין בני אותו מין מקושרים גם עם זנות למטרות פולחן; השווה ספר דברים כ"ג י"ח; מלכים א' י"ד כ"ד; ט"ו י"ב; כ"ב מ"ז.

ואכן, אם בודקים את ההקשרים במקרא שבהם מאוזכרים יחסי מין בין גברים, מתברר שכולם ללא יוצא מן הכלל מתייחסים לנטיות אלימות ותוקפניות. אם לחוקים שהיו נהוגים בתרבויות מסופוטמיות אחרות יש זיקה כלשהי לפסוק בספר ויקרא י"ח כ"ב, אפשר אולי לפענח מתוך כך את כוונתה האמיתית של התורה, כלומר ייתכן מאוד שהאיסור על יחסי מין בין גברים מתייחס ל-א. גילוי עריות בין אב לבן [בדומה לאיסור המופיע בחוקי החיתים], ב. אונס [בדומה לתיאור מן התקופה האשורית התיכונה]. ואכן, על פי פרשנות התלמוד במסכת סנהדרין נ"ד ב', המילה "זכר" כוללת גם בן זכר. "זכר" במקרא אכן מתאר במקרים רבים בן זכר (השווה שמות י"ב מ"ח", ויקרא י"ב ב', ט"ו ל"ג, כ"ז ג'-ז'; ישעיה ס"ו ז'). אם זוהי אכן משמעותו האמיתית של הכתוב (וזאת אי אפשר לדעת בוודאות), אז יתכן שהאיסור לא הוטל על יחסים מונוגמיים בין שני גברים אלא על גילוי עריות ואונס, כלומר על מי שתוקפים בני אדם אחרים, כגון אדם האונס שבוי מלחמה, או תוקף ילדים [השווה סנהדרין נ"ד ב'].

פרשנות זו של הפשט תואמת את יתר הפסוקים במקרא המתייחסים לסוג תוקפני של יחסי מין בין גברים. לדוגמה, סיפור סדום [בראשית י"ט א'-י"א] וסיפור הפילגש בגבעה [שופטים י"ט א'-כ"א כ"ה] שימשו רבות למטרת התפלמסות הומופובית השוללת יחסים בין גברים; האגדה מספרת גם כי חם שכב עם אביו, וטוענים כי נבוכדנאצר מלך בבל ביצע מעשה סדום במלכים שנפלו בשביו.

אחת הסיבות לאיסור על קיום יחסים בין בני אותו המין היא שהדבר נתפס כנוגד את מוסד המשפחה, כי מי שקיים אורח חיים שכזה לא יכול היה לקיים מצוות פרו ורבו. רבים מהמסנגרים על הפרשנות המסורתית מביאים את ההסבר הזה כנימוק לכך שגייז אמורים וצריכים להשתנות. כיום קיימות אפשרויות ההזרעה מלאכותית והאימוץ; המדע המודרני פיתח דרכים שבהן יכול אדם המקיים קשרים עם בן מינו להביא ילדים לעולם, ובאפשרותו גם לאמץ ילד.

אפשר, כמובן, לטעון שלפרשנויות חדשניות כאלה אין שמץ של סימוכין בטקסטים רבניים קלאסיים. אמת ויציב. אבל בהתחשב במה שידוע לנו על מיניות האדם, יש מה לומר בזכות הגדרה מחודשת של איסור זה. גם הרמב"ם לא התנגד לכך שיתעמקו במטרה וברציונל העומדים בבסיס איסורים ומנהגים מקראיים רבים. הרמב"ם ובנו אברהם גם לא התנגדו לשימוש במדע ככלי להבנה משופרת של התורה. אין כורח לנקוט בפרשנות פוזיטיביסטית הרואה בציוויי ההלכה "עובדות מוצקות" שלא יעלה על הדעת להרהר אחריהן. האמת הפשוטה היא שגם לגורם הסובייקטיבי היה חלק מרכזי ביצירת ההלכה.

אפשר להניח שהומוסקסואליות הייתה קיימת גם בתקופת חז"ל. לרוב היה אמנם נהוג לראות בה טאבו, אך בכל זאת גילו הרבנים די הבנה כדי להציע ש"אדם שרואה שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויעשה מה שליבו חפץ ולא יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן י"ז א', קידושין מ' א'). אין סיבה להניח שמשפט זה מתייחס רק לאדם ש"יצרו" מושך אותו לקיים יחסים עם בני המין השני; ייתכן בהחלט שהוא מדבר גם על היצר לקיים יחסים עם בני אותו מין. ככל שהיה מדובר במלומד נכבד יותר, כן היה חילול השם הכרוך בכך חמור יותר. רבני התלמוד חששו במיוחד שתלמיד חכם הנמשך לגברים יביא חרפה ושערורייה אם יפעל לפי דחפיו בתוך קהילתו שלו. [שים לב שעל פי התוספות במסכת מועד קטן, עצתו של רבי אילעאי לא נועדה לתת רשות לדבר עבירה אלא רק להוות אמצעי זהירות, מתוך הנחה שאם ילך אדם למקום אחר לבוש שחורים, יצרו ידעך (על פי רבנו חננאל). בתוספות למסכת חגיגה ט"ז ב' הכתוב חולק על רבנו חננאל בטענה שאין להוציא את דבריו של רבי אילעאי מהקשרם הברור.] מה שעולה בבהירות מהתלמוד הוא שאכן קיימים בני אדם שאינם מסוגלים לשלוט ביצרם.

חלק 2

בבואו לפסוק בענייני הלכה, על הרב תמיד לראות לנגד עיניו גם את האדם וגם את הנסיבות שבהם מדובר. את התהליך הזה אפשר לראות בבירור ברובם הגדול של המקרים. חכמינו מלמדים אותנו כי "דברה תורה כלשון בני אדם", כלומר, ממש כפי שהשפה משתנה מדור לדור כך משתנה גם ההלכה עם התפתחותם של תנאים חברתיים חדשים. לולא כן לא הייתה היהדות מסוגלת ליישב את המציאות החברתית הקיימת עם התנאים הדתיים ששלטו בה בעבר.

את התהליך הזה אפשר לראות בעולם האורתודוקסיה המודרנית. מספר הולך וגדל של רבנים המשתייכים לזרם זה מתחילים לקבל את ההשקפה שמבשרה היה הרב נורמן לאם הנכבד, ראש "ישיבה יוניברסיטי" אשר הצהיר שיש לשנות את הגישה ההלכתית אל הומוסקסואלים מלידה [בניגוד להומוסקסואלים מתוך בחירה]. זאת לאור הממצאים הידועים לנו כיום ממחקרים בתחומי המדע והפסיכולוגיה, ושלפיהם כעשרה אחוז מהאוכלוסייה, הן גברים והן נשים, נולדים עם נטייה מינית השונה משל רוב האנשים. לא מדובר בסטייה רגשית ואף לא בבחירה מודעת, אלא בעובדה גנטית, מולדת ולא ניתנת לשינוי, כמו צבע העיניים. המבנה המיני הזה אינו נוצר מתוך בחירה, או אם להשתמש בלשון השאלה, אין זה עניין של תוכנה אלא פשוט של חומרה. מומחים בתחום המחשבים יכולים להבין בקלות את ההבדל בין השניים, אבל טירון בתחום לא יידע להבדיל.

התייחסות אל הומוסקסואליות כ"תועבה", במקום ניסיון להבינה, יכולה רק לגרום לניכור של אלפי יהודים. במקרים קיצוניים, חוסר ההבנה הזה יכול אפילו להוביל להתאבדות. הקהילה היהודית שומרת המצוות, כשהיא מאמצת גישה מחמירה לבעיית קבלתם של אנשים רבים לחיקה (מה שאין לבלבל בינו לבין הסכמה שבשתיקה עם מנהגיהם), מסתכנת בהרחקתם מכל מה שקשור בדת, הלכה ומסורת, פשוט משום שהם חשים שלכל אלו כבר אין עמם דבר וחצי דבר. נקיטת גישה לא סובלנית מהווה בעיניי "שימת מכשול בפני עיוור", כי היעדר חמלה אנושית רק יהרוס עוד יותר את מסירותו של אותו אדם ליהדות. החוכמה מכתיבה לנו לא להרחיק מעלינו את קהילת הגייז היהודים. העובדה שקיימים בתי כנסת לגייז ולסביות ממחישה עד כמה אנו, קהילות בתי הכנסת המסורתיים יותר, עמלנו להבהיר להם שהם אינם רצויים.

מהן השלכות הנושא לגבי מי שדבקים בהלכה? הרב לאם כותב שיש להפסיק לחשוב על ההומוסקסואל כעל מי שחוטא במכוון או בעקשנות, ולראותו כמי שנמצא מבחינה מינית במצב של לחץ או כפייה; לחץ כזה מוגדר בתלמוד ובספרות ההלכתית כ"אונס". במשפט מעניין בתלמוד, במסכת כתובות [דף ל"ג ב'] אנו מוצאים אמירה מפי רב שהנה בהחלט מעוררת מחשבה. על פי הכתוב, אמר רב שאילו היו הבבלים מלקים את חנניה, משאל ועזריה, היו אלה מסכימים לסגוד לצלם.

עיקרון זה יכול להכתיב את היחס אל אדם שנטייתו המולדת היא להעדיף את בני מינו, משום שיצרו של אדם כזה מנסה תמיד לפתות אותו לדבר עבירה. אפילו גדול הצדיקים היה נופל קורבן ליריב המנסה ללא הרף להכפיף את כוח הרצון שלו לרצונותיו-הוא. מושג האונס תקף לגבי כל אחד מחטאי ייהרג-ובל-יעבור של היהדות: עבודת אלילים, גילוי עריות ורצח. מי שחוטא בכפייה אינו נדרש לתת דין וחשבון בפני אלוהים או בפני בית דין. "אונס רחמנא פטריה": מי שהכריחו אותו לחטוא, האל הרחום פוטר אותו מעונש.

הרמב"ם פוסק בהלכות סנהדרין כ' ג' שאישה שנאנסה, אפילו אם היא מבקשת שיניחו לאנס, פטורה מכל ההשלכות השליליות האפשריות, בהיותה קורבן. במקרה של אדם המעדיף את בני מינו, בגלל מצבו יש לראות בו חף מפשע. השקפה זו אמנם אינה מכשירה את ההומוסקסואליות והופכת אותה להעדפה מינית חלופית שאין בה דופי, אבל גישתו של לאם מסלקת את הסטיגמה הנלווית אליה. בבסיסו של דבר, גישה הלכתית ליברלית זו מאפשרת ליהודי שומר מצוות לגלות הבנה ואפילו אמפתיה לחוויה הקשה של השונות העוברת על יהודי אחר.

במאמר חריף שפרסם הרב אליעזר פינקלשטיין בביטאון אגודת הרבנים האקדמיים, כרך I מס' 2-1, הוא מסכם את גישת ההלכה בקיצור נמרץ: יהודי העובר על חוקי ההלכה נשאר עדיין בקטגוריית "עמך". פירוש הדבר הוא שהמחויבות והקשר שלנו לזולת מחייבים אותנו להחזיר לו חפצים אבודים, לשלם עבורו כופר במקרה שהוא נופל בשבי, לבקרו כשהוא חולה, לכלול אותו במניין מתפללים ואפילו לאפשר לו לשמש שוחט.

יורשה לי לחזור ולומר: לטעמי, המשך השימוש בדימוי ה"תועבה" (במובנו המגנה ביותר) נגד אנשים הסובלים ממצב כזה, פירושו הסתכנות בהרחקה של אנשים רבים מהדת ומכל הקשור בה. כשמדובר בגייז ולסביות הרוצים לנהל אורח חיים יהודי אורתודוקסי, הצמדת סטיגמות לא תצליח לשנות אותם; היא תצליח רק להחריף את תחושת הכאב, הבדידות והסבל של כל אחד מהם.

שלמה גורן, לשעבר הרב הראשי האשכנזי של מדינת ישראל, תיאר בעבר את ההומוסקסואליות כתועבה. הוא ציין כי הדבר היחיד שהתורה אוסרת בפירוש על שני גברים לעשות הוא מעשה סדום. עניינים אחרים כגון אוננות אינם מיוחדים להומוסקסואלים, אמר. הוא העיר שתיתכן אולי בעיה של חוסר צניעות במקרה ששני גברים מפגינים בפומבי את הקשר המיני ביניהם, אך ציין שאם מדובר ביחסי מין המתקיימים בצנעה, גם זה אינו רלוונטי. אם שני גברים מחליטים לחיות כבני זוג, אין הדבר צריך בהכרח להשפיע על אורח חייהם הדתי, לדבריו. על הגברים עצמם להחליט אם ברצונם שהציבור יידע למה הם חיים יחד. [ג'רוזלם פוסט, 12 בפברואר 1993].

גישתו של הרב גורן רחוקה מרחק שנות אור מהדברים הנשמעים כיום בקהילה הדתית בישראל וגם בארצות הברית.

הוקעה של הומוסקסואלים היא מעשה לא רצוי גם משום שעדיף שמעשיהם יהוו עבירה הנעשית בשוגג ולא במזיד. אם אין לנו הטקט הדרוש לתוכחה מהסוג המוכתב בתורה, והמוגדר ביתר דיוק על ידי ההלכות הרלוונטיות, אזי מוטב שנשתוק – בפרט אם ברור לנו שמושא התוכחה אינו רוצה, או ליתר דיוק אינו יכול, לשמוע בקולנו. בתלמוד, במסכת ערכין, נאמר בשמו של רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח [לומר דברי תוכחה]". על בסיס אמירה נבונה זו כתב החזון איש, בפרשנותו ל"הלכות דעות" לרמב"ם ובהסתמכו על רבי אלעזר בן עזריה, כי "אין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה... מצווה לאהוב את הרשעים... כי אצלנו הוא קודם תוכחה, שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסים." כלומר, כיום אין אנו יודעים לומר דברי תוכחה, ועל כן יש להתייחס לחוטא כאל מי שעושה את מעשיו מתוך כפייה. הדבר נכון היום ממש כמו לפני אלפי שנים – אנחנו חסרים יכולת שכנוע.

נקודת הראות הזאת אמנם אינה מבטלת את העוינות המקראית כלפי ההומוסקסואליות, אך היא מקלה במידת מה על יהודי המעדיף את בני מינו לחיות בתחושה נוחה יותר בקרב קהילה שומרת מצוות. העיסוק של החברה העכשווית בנושא ההומוסקסואליות כה מופרז שהוא גובל לעתים בסטייה. אף הטרוסקסואל נורמלי לא היה מתעניין בהומוסקסואליות עד כדי כך. רבים מאתנו, כמובן, פוחדים יותר מכל מדברים העשויים להשפיע עלינו בצורה משמעותית. החרדים בישראל מעונינים בעיקר להסתיר את העובדה שההומוסקסואליות חדרה אפילו לקהילתם שלהם. לי יש חשד שהקרב הניטש בתחום נועד בחלקו להוקיע את הלא-חרדים, אשר עשו מאמץ כנה להתעמת עם הבעיה לאור המסורת היהודית.

ההלכה קובעת שאין מציגים שאלות על מנהגים מיניים, וכפי שהדבר נכון לגבי סטרייטים, כך גם לא ראוי לשאול אדם על העדפתו לבני מינו. דיון פומבי בדבר מנוגד לכל חוקי הצניעות המקודשים, ומהווה פגיעה בוטה בזכותו של אדם לפרטיות [היזק ראיה שמיה היזק]. ואל לנו לשכוח גם את החטא הנפשע של לשון הרע. כיצד צריכים החרדים האדוקים ביותר לנהוג ביהודי שהוא גיי? מנקודת מבטם, הייתי גורס שיש להתייחס ליהודים אלה בדיוק באותו אופן שמתייחסים ליהודים שאינם שומרים את חוקי הכשרות או השבת. אם בכלל, אדם שנמשך לבני מינו ראוי יותר ליחס של הבנה וחמלה אמיתיות, מכיוון שלא מדובר בבחירה. המיניות שלו היא מה שהנה.

אך אילו ברירות עומדות בפני יהודי גיי ושומר מצוות? להישאר ברווקותו או להיות נידון לנישואין שאין בהם רוח חיים? להיות מנושל מחוויית האבהות? אלו שהיו רוצים לכפות על כל הומוסקסואל נישואין הטרוסקסואליים ואבהות על מנת להבטיח את המשכיות החברה היהודית, ראוי להציג להם את השאלות הרות-המשמעות הבאות: איזו מין חברה יהודית תהיה זו שבה יהיו בני-זוג ואבות בעל-כורחם, המנהלים חיים אומללים של התכחשות לטבעם? איך ישפיע הדבר על הילדים? ומה על הרעיה המסכנה? ההגיון אומר שיש לנקוט בגישה טובה יותר, גישה חכמה יותר – כזאת שבעטיה לא ייהרסו חיי יהודים בגלל צביעות והיעדר אהבה.

בתשובה לשאלתך המקורית על הקמת משפחה, ייתכן שתרצה לשקול אימוץ ילד. ברצוני לומר לך שעל פי מספר מקורות הלכתיים, אפשר להעלות נימוקים נגד מעשה כזה, בפרט בהתחשב בחקיינות האופיינית לילדים. אבל יחד עם זה יש לזכור שבחברה כשלנו אי אפשר לבודד צעירים מכל קשר עם הומוסקסואלים. ככל שיגדל הילד ויהיה למבוגר, ייווכח לדעת שהעולם הוא מקום מורכב. אין לנו יכולת להתגורר באיזו ביוספרה הלכתית שבה יגדלו ילדים חפים מכל ידע על הסביבה. קיים, כמובן, שפע סוגיות רגשיות ההופכות את השאלה הזאת לבעייתית במיוחד. הרי אפילו להורים הטרוסקסואלים קשה לגדל ילדים ולהתמודד עם מיניותם המתפתחת, עד כמה מוכן לכך הורה שהוא גיי? עם כל זה, אם אתה יודע בתוך תוכך שביכולתך להיות הורה טוב, אזי אני מחזק את ידיך לאמץ ילד ולקיים בשבילו בית יהודי כשר.

לי נראה, לאור הנתונים המדעיים, שרוב הילדים ידבקו בנטייתם המינית הטבעית. אם אתה אדם מלא אהבה וחמלה, איני חושב שצריך לתת לנטייתך המינית להפריע לך להיות הורה. אין לי יותר הסתייגות מכך שאתה תגדל ילד מאשר מכך שאדם יאמץ ילד ויגדל אותו בבית שבו לא שומרים מצוות - על אחת כמה וכמה אם תגדל אותו להיות יהודי מסור ושומר מצוות הגאה ביהדותו. אדרבא, בכך תקיים למופת את מצוות קידוש השם. בכל בן אדם יש צורך לבטא אהבה לאדם אחר, ולמנוע את מילוי הצורך הזה פירושו להשחית חלק עמוק מאוד באנושיותנו. לפני שתשקול את אפשרות האימוץ, כדאי שתהיה מוכן להתמודד עם ההשלכות. אם אתה מרגיש באמת ובתמים שאינך יכול להיות הורה, היה דוד מסור. גם בזה יש סיפוק, כפי שיעידו זוגות חשוכי-ילדים רבים.

השינוי קשה מאוד עבור קהילה דתית הנאבקת לשרוד בעקבותיה של השואה. אולם על אף הנאומים חוצבי-הלהבות מתחוללים שינויי גישה בקרב קהילת שומרי המצוות – אבל שינויים טבעם להתרחש בקצב שלהם. החשוב מכל הוא שאין צורך להיכנע להשקפות עתיקות המטילות דופי באדם ומקלות בערכו בגלל נטייתו המינית המולדת. אני יכול רק לשער שתוך מאה שנה תהיה הקהילה היהודית האורתודוקסית רגועה וסובלנית הרבה יותר ביחס לחבריה המעדיפים את בני מינם. אחתום באנקדוטה שכדאי לכל יהודי שומר מצוות לחרות בזיכרונו. הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי הראשון של פלסטינה-א"י, נשאל פעם מדוע הוא מתייחס בטוב-לב שכזה ליהודים המתרחקים מדתם. הוא השיב, "מוטב שאכשל באהבת חינם, מאשר שאכשל חלילה בשנאת חינם."

מה יכולה היהדות המסורתית לומר להומוסקסואל דתי?
הרב מייקל סמואל

שאלה: אחת מארבע השאלות שאלוהים שואל כל אדם אחרי מותו היא: האם מילאת את חובתך להקים משפחה? שאלה/סוגיה זו מעסיקה אותי כבר זמן מה. אני גבר בן 35. איני רואה בעצמי אדם דתי, אך עם זאת אני מתפלל בבית כנסת אורתודוקסי מדי שבוע. ועל אף שאני לא מרוצה מכך, העובדה היא שאני גיי, וסביר להניח שאת זה לא אצליח לשנות. לכן האפשרות להתחתן ולהוליד ילדים נראית כאילו היא הולכת ומתרחקת משנה לשנה. אישית אני סבור שכך נולדתי, ובפירוש לא בחרתי להיות גיי. עד כמה שהייתי רוצה לקבל עזרה, התשובה שאני מקבל היא שאיני צריך להילחם בזה; אני מה שאני, ועליי לחיות את חיי בהתאם. שאלתי שלושה רבנים אורתודוקסיים/מסורתיים, וקיבלתי שתי תשובות שונות ואחד שלא ידע מספיק כדי לתת לי תשובה. בתנ"ך יש איסור על יחסים בין גברים; האם היהדות מציעה אי-אלו תשובות או עזרה לאדם כמוני? ואם התשובה היא שאסור לאדם לקיים יחסים עם בני מינו והוא אינו מסוגל לקיים יחסים עם המין השני, האם אותו אדם צריך להישאר ערירי כל חייו? ומה בנוגע למצווה להקים משפחה ולהוליד ילדים?

תשובה: את כל התשובות הסטנדרטיות כבר הספקת לשמוע. גם עמדתי שלי בנושא זה השתנתה במרוצת השנים. אני זוכר שלפני שנים רבות, בהיותי רב של בית כנסת אורתודוקסי בסן פרנסיסקו, קרה שעמיתי הרב הספרדי הביא אלינו אדם גיי שרצה להתגייר ולהפוך ליהודי אורתודוקסי. גישתי וגישת עמיתיי בזמנו הייתה שכל עוד אינו מוציא לפועל את נטיותיו המיניות, מבחינתנו הוא ראוי לגיור. וכך גיירנו אותו. לכולנו היה ברור שמן הסתם האיש יכול בקלות להפר את הבטחתו, אבל אנחנו מצדנו סמכנו על מה שאמר, ויצאנו מתוך הנחה שזהו עניין שבין המתגייר לבין אלוהים. לאף אחד מאתנו לא הייתה עזות המצח לקחת על עצמו את התפקיד של המשטרה החשאית, של אוכפי-החוק של הקב"ה. גישה זאת אל אדם הרוצה להתגייר מבוססת בחלקה על שו"ת של בן עוזיאל, שנקט בעמדה שאסור לבית הדין לקחת על עצמו סמכות גדולה מהנדרש. [ראה תשובתי לשאלה אחרת בנוגע לגיור, אותה אימצתי מתוך "משפטי עוזיאל"].
יש לי הרושם שבעולם ההלכה התרחש תהליך מרשים שבמסגרתו מוגדרות מחדש רבות מהגישות המסורתיות אל מי שנטייתם המולדת היא להעדיף את בני מינם. בתקופות קודמות ראו זאת כ"תועבה" במובן הלא-סובלני ביותר של המילה – מילה הנגזרת מאותו שורש ממנו נגזר הפועל "לתעב".

"תועבה", הגדרה מחודשת
בנוסף, ייתכן שהמונח "תועבה" מתייחס במובהק לדת ולעבודת אלילים, כבספר ישעיה מ"ד י"ט, או אפילו לאליל מסוים, כבספר מלכים ב' כ"ג י"ג, בו מכונה האל מלכום "תועבת בני עמון". מבחינה היסטורית היו יחסים בין בני אותו מין מקושרים גם עם זנות למטרות פולחן; השווה ספר דברים כ"ג י"ח; מלכים א' י"ד כ"ד; ט"ו י"ב; כ"ב מ"ז.
ואכן, אם בודקים את ההקשרים במקרא שבהם מאוזכרים יחסי מין בין גברים, מתברר שכולם ללא יוצא מן הכלל מתייחסים לנטיות אלימות ותוקפניות. אם לחוקים שהיו נהוגים בתרבויות מסופוטמיות אחרות יש זיקה כלשהי לפסוק בספר ויקרא י"ח כ"ב, אפשר אולי לפענח מתוך כך את כוונתה האמיתית של התורה, כלומר ייתכן מאוד שהאיסור על יחסי מין בין גברים מתייחס ל-א. גילוי עריות בין אב לבן [בדומה לאיסור המופיע בחוקי החיתים], ב. אונס [בדומה לתיאור מן התקופה האשורית התיכונה]. ואכן, על פי פרשנות התלמוד במסכת סנהדרין נ"ד ב', המילה "זכר" כוללת גם בן זכר. "זכר" במקרא אכן מתאר במקרים רבים בן זכר (השווה שמות י"ב מ"ח", ויקרא י"ב ב', ט"ו ל"ג, כ"ז ג'-ז'; ישעיה ס"ו ז'). אם זוהי אכן משמעותו האמיתית של הכתוב (וזאת אי אפשר לדעת בוודאות), אז יתכן שהאיסור לא הוטל על יחסים מונוגמיים בין שני גברים אלא על גילוי עריות ואונס, כלומר על מי שתוקפים בני אדם אחרים, כגון אדם האונס שבוי מלחמה, או תוקף ילדים [השווה סנהדרין נ"ד ב'].
פרשנות זו של הפשט תואמת את יתר הפסוקים במקרא המתייחסים לסוג תוקפני של יחסי מין בין גברים. לדוגמה, סיפור סדום [בראשית י"ט א'-י"א] וסיפור הפילגש בגבעה [שופטים י"ט א'-כ"א כ"ה] שימשו רבות למטרת התפלמסות הומופובית השוללת יחסים בין גברים; האגדה מספרת גם כי חם שכב עם אביו, וטוענים כי נבוכדנאצר מלך בבל ביצע מעשה סדום במלכים שנפלו בשביו.
אחת הסיבות לאיסור על קיום יחסים בין בני אותו המין היא שהדבר נתפס כנוגד את מוסד המשפחה, כי מי שקיים אורח חיים שכזה לא יכול היה לקיים מצוות פרו ורבו. רבים מהמסנגרים על הפרשנות המסורתית מביאים את ההסבר הזה כנימוק לכך שגייז אמורים וצריכים להשתנות. כיום קיימות אפשרויות ההזרעה מלאכותית והאימוץ; המדע המודרני פיתח דרכים שבהן יכול אדם המקיים קשרים עם בן מינו להביא ילדים לעולם, ובאפשרותו גם לאמץ ילד.
אפשר, כמובן, לטעון שלפרשנויות חדשניות כאלה אין שמץ של סימוכין בטקסטים רבניים קלאסיים. אמת ויציב. אבל בהתחשב במה שידוע לנו על מיניות האדם, יש מה לומר בזכות הגדרה מחודשת של איסור זה. גם הרמב"ם לא התנגד לכך שיתעמקו במטרה וברציונל העומדים בבסיס איסורים ומנהגים מקראיים רבים. הרמב"ם ובנו אברהם גם לא התנגדו לשימוש במדע ככלי להבנה משופרת של התורה. אין כורח לנקוט בפרשנות פוזיטיביסטית הרואה בציוויי ההלכה "עובדות מוצקות" שלא יעלה על הדעת להרהר אחריהן. האמת הפשוטה היא שגם לגורם הסובייקטיבי היה חלק מרכזי ביצירת ההלכה.
אפשר להניח שהומוסקסואליות הייתה קיימת גם בתקופת חז"ל. לרוב היה אמנם נהוג לראות בה טאבו, אך בכל זאת גילו הרבנים די הבנה כדי להציע ש"אדם שרואה שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויעשה מה שליבו חפץ ולא יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן י"ז א', קידושין מ' א'). אין סיבה להניח שמשפט זה מתייחס רק לאדם ש"יצרו" מושך אותו לקיים יחסים עם בני המין השני; ייתכן בהחלט שהוא מדבר גם על היצר לקיים יחסים עם בני אותו מין. ככל שהיה מדובר במלומד נכבד יותר, כן היה חילול השם הכרוך בכך חמור יותר. רבני התלמוד חששו במיוחד שתלמיד חכם הנמשך לגברים יביא חרפה ושערורייה אם יפעל לפי דחפיו בתוך קהילתו שלו. [שים לב שעל פי התוספות במסכת מועד קטן, עצתו של רבי אילעאי לא נועדה לתת רשות לדבר עבירה אלא רק להוות אמצעי זהירות, מתוך הנחה שאם ילך אדם למקום אחר לבוש שחורים, יצרו ידעך (על פי רבנו חננאל). בתוספות למסכת חגיגה ט"ז ב' הכתוב חולק על רבנו חננאל בטענה שאין להוציא את דבריו של רבי אילעאי מהקשרם הברור.] מה שעולה בבהירות מהתלמוד הוא שאכן קיימים בני אדם שאינם מסוגלים לשלוט ביצרם.

חלק 2

בבואו לפסוק בענייני הלכה, על הרב תמיד לראות לנגד עיניו גם את האדם וגם את הנסיבות שבהם מדובר. את התהליך הזה אפשר לראות בבירור ברובם הגדול של המקרים. חכמינו מלמדים אותנו כי "דברה תורה כלשון בני אדם", כלומר, ממש כפי שהשפה משתנה מדור לדור כך משתנה גם ההלכה עם התפתחותם של תנאים חברתיים חדשים. לולא כן לא הייתה היהדות מסוגלת ליישב את המציאות החברתית הקיימת עם התנאים הדתיים ששלטו בה בעבר.
את התהליך הזה אפשר לראות בעולם האורתודוקסיה המודרנית. מספר הולך וגדל של רבנים המשתייכים לזרם זה מתחילים לקבל את ההשקפה שמבשרה היה הרב נורמן לאם הנכבד, ראש "ישיבה יוניברסיטי" אשר הצהיר שיש לשנות את הגישה ההלכתית אל הומוסקסואלים מלידה [בניגוד להומוסקסואלים מתוך בחירה]. זאת לאור הממצאים הידועים לנו כיום ממחקרים בתחומי המדע והפסיכולוגיה, ושלפיהם כעשרה אחוז מהאוכלוסייה, הן גברים והן נשים, נולדים עם נטייה מינית השונה משל רוב האנשים. לא מדובר בסטייה רגשית ואף לא בבחירה מודעת, אלא בעובדה גנטית, מולדת ולא ניתנת לשינוי, כמו צבע העיניים. המבנה המיני הזה אינו נוצר מתוך בחירה, או אם להשתמש בלשון השאלה, אין זה עניין של תוכנה אלא פשוט של חומרה. מומחים בתחום המחשבים יכולים להבין בקלות את ההבדל בין השניים, אבל טירון בתחום לא יידע להבדיל.
התייחסות אל הומוסקסואליות כ"תועבה", במקום ניסיון להבינה, יכולה רק לגרום לניכור של אלפי יהודים. במקרים קיצוניים, חוסר ההבנה הזה יכול אפילו להוביל להתאבדות. הקהילה היהודית שומרת המצוות, כשהיא מאמצת גישה מחמירה לבעיית קבלתם של אנשים רבים לחיקה (מה שאין לבלבל בינו לבין הסכמה שבשתיקה עם מנהגיהם), מסתכנת בהרחקתם מכל מה שקשור בדת, הלכה ומסורת, פשוט משום שהם חשים שלכל אלו כבר אין עמם דבר וחצי דבר. נקיטת גישה לא סובלנית מהווה בעיניי "שימת מכשול בפני עיוור", כי היעדר חמלה אנושית רק יהרוס עוד יותר את מסירותו של אותו אדם ליהדות. החוכמה מכתיבה לנו לא להרחיק מעלינו את קהילת הגייז היהודים. העובדה שקיימים בתי כנסת לגייז ולסביות ממחישה עד כמה אנו, קהילות בתי הכנסת המסורתיים יותר, עמלנו להבהיר להם שהם אינם רצויים.
מהן השלכות הנושא לגבי מי שדבקים בהלכה? הרב לאם כותב שיש להפסיק לחשוב על ההומוסקסואל כעל מי שחוטא במכוון או בעקשנות, ולראותו כמי שנמצא מבחינה מינית במצב של לחץ או כפייה; לחץ כזה מוגדר בתלמוד ובספרות ההלכתית כ"אונס". במשפט מעניין בתלמוד, במסכת כתובות [דף ל"ג ב'] אנו מוצאים אמירה מפי רב שהנה בהחלט מעוררת מחשבה. על פי הכתוב, אמר רב שאילו היו הבבלים מלקים את חנניה, משאל ועזריה, היו אלה מסכימים לסגוד לצלם.
עיקרון זה יכול להכתיב את היחס אל אדם שנטייתו המולדת היא להעדיף את בני מינו, משום שיצרו של אדם כזה מנסה תמיד לפתות אותו לדבר עבירה. אפילו גדול הצדיקים היה נופל קורבן ליריב המנסה ללא הרף להכפיף את כוח הרצון שלו לרצונותיו-הוא. מושג האונס תקף לגבי כל אחד מחטאי ייהרג-ובל-יעבור של היהדות: עבודת אלילים, גילוי עריות ורצח. מי שחוטא בכפייה אינו נדרש לתת דין וחשבון בפני אלוהים או בפני בית דין. "אונס רחמנא פטריה": מי שהכריחו אותו לחטוא, האל הרחום פוטר אותו מעונש.
הרמב"ם פוסק בהלכות סנהדרין כ' ג' שאישה שנאנסה, אפילו אם היא מבקשת שיניחו לאנס, פטורה מכל ההשלכות השליליות האפשריות, בהיותה קורבן. במקרה של אדם המעדיף את בני מינו, בגלל מצבו יש לראות בו חף מפשע. השקפה זו אמנם אינה מכשירה את ההומוסקסואליות והופכת אותה להעדפה מינית חלופית שאין בה דופי, אבל גישתו של לאם מסלקת את הסטיגמה הנלווית אליה. בבסיסו של דבר, גישה הלכתית ליברלית זו מאפשרת ליהודי שומר מצוות לגלות הבנה ואפילו אמפתיה לחוויה הקשה של השונות העוברת על יהודי אחר.
במאמר חריף שפרסם הרב אליעזר פינקלשטיין בביטאון אגודת הרבנים האקדמיים, כרך I מס' 2-1, הוא מסכם את גישת ההלכה בקיצור נמרץ: יהודי העובר על חוקי ההלכה נשאר עדיין בקטגוריית "עמך". פירוש הדבר הוא שהמחויבות והקשר שלנו לזולת מחייבים אותנו להחזיר לו חפצים אבודים, לשלם עבורו כופר במקרה שהוא נופל בשבי, לבקרו כשהוא חולה, לכלול אותו במניין מתפללים ואפילו לאפשר לו לשמש שוחט.
יורשה לי לחזור ולומר: לטעמי, המשך השימוש בדימוי ה"תועבה" (במובנו המגנה ביותר) נגד אנשים הסובלים ממצב כזה, פירושו הסתכנות בהרחקה של אנשים רבים מהדת ומכל הקשור בה. כשמדובר בגייז ולסביות הרוצים לנהל אורח חיים יהודי אורתודוקסי, הצמדת סטיגמות לא תצליח לשנות אותם; היא תצליח רק להחריף את תחושת הכאב, הבדידות והסבל של כל אחד מהם.
שלמה גורן, לשעבר הרב הראשי האשכנזי של מדינת ישראל, תיאר בעבר את ההומוסקסואליות כתועבה. הוא ציין כי הדבר היחיד שהתורה אוסרת בפירוש על שני גברים לעשות הוא מעשה סדום. עניינים אחרים כגון אוננות אינם מיוחדים להומוסקסואלים, אמר. הוא העיר שתיתכן אולי בעיה של חוסר צניעות במקרה ששני גברים מפגינים בפומבי את הקשר המיני ביניהם, אך ציין שאם מדובר ביחסי מין המתקיימים בצנעה, גם זה אינו רלוונטי. אם שני גברים מחליטים לחיות כבני זוג, אין הדבר צריך בהכרח להשפיע על אורח חייהם הדתי, לדבריו. על הגברים עצמם להחליט אם ברצונם שהציבור יידע למה הם חיים יחד. [ג'רוזלם פוסט, 12 בפברואר 1993].
גישתו של הרב גורן רחוקה מרחק שנות אור מהדברים הנשמעים כיום בקהילה הדתית בישראל וגם בארצות הברית.
הוקעה של הומוסקסואלים היא מעשה לא רצוי גם משום שעדיף שמעשיהם יהוו עבירה הנעשית בשוגג ולא במזיד. אם אין לנו הטקט הדרוש לתוכחה מהסוג המוכתב בתורה, והמוגדר ביתר דיוק על ידי ההלכות הרלוונטיות, אזי מוטב שנשתוק – בפרט אם ברור לנו שמושא התוכחה אינו רוצה, או ליתר דיוק אינו יכול, לשמוע בקולנו. בתלמוד, במסכת ערכין, נאמר בשמו של רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח [לומר דברי תוכחה]". על בסיס אמירה נבונה זו כתב החזון איש, בפרשנותו ל"הלכות דעות" לרמב"ם ובהסתמכו על רבי אלעזר בן עזריה, כי "אין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה... מצווה לאהוב את הרשעים... כי אצלנו הוא קודם תוכחה, שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסים." כלומר, כיום אין אנו יודעים לומר דברי תוכחה, ועל כן יש להתייחס לחוטא כאל מי שעושה את מעשיו מתוך כפייה. הדבר נכון היום ממש כמו לפני אלפי שנים – אנחנו חסרים יכולת שכנוע.
נקודת הראות הזאת אמנם אינה מבטלת את העוינות המקראית כלפי ההומוסקסואליות, אך היא מקלה במידת מה על יהודי המעדיף את בני מינו לחיות בתחושה נוחה יותר בקרב קהילה שומרת מצוות. העיסוק של החברה העכשווית בנושא ההומוסקסואליות כה מופרז שהוא גובל לעתים בסטייה. אף הטרוסקסואל נורמלי לא היה מתעניין בהומוסקסואליות עד כדי כך. רבים מאתנו, כמובן, פוחדים יותר מכל מדברים העשויים להשפיע עלינו בצורה משמעותית. החרדים בישראל מעונינים בעיקר להסתיר את העובדה שההומוסקסואליות חדרה אפילו לקהילתם שלהם. לי יש חשד שהקרב הניטש בתחום נועד בחלקו להוקיע את הלא-חרדים, אשר עשו מאמץ כנה להתעמת עם הבעיה לאור המסורת היהודית.
ההלכה קובעת שאין מציגים שאלות על מנהגים מיניים, וכפי שהדבר נכון לגבי סטרייטים, כך גם לא ראוי לשאול אדם על העדפתו לבני מינו. דיון פומבי בדבר מנוגד לכל חוקי הצניעות המקודשים, ומהווה פגיעה בוטה בזכותו של אדם לפרטיות [היזק ראיה שמיה היזק]. ואל לנו לשכוח גם את החטא הנפשע של לשון הרע. כיצד צריכים החרדים האדוקים ביותר לנהוג ביהודי שהוא גיי? מנקודת מבטם, הייתי גורס שיש להתייחס ליהודים אלה בדיוק באותו אופן שמתייחסים ליהודים שאינם שומרים את חוקי הכשרות או השבת. אם בכלל, אדם שנמשך לבני מינו ראוי יותר ליחס של הבנה וחמלה אמיתיות, מכיוון שלא מדובר בבחירה. המיניות שלו היא מה שהנה.
אך אילו ברירות עומדות בפני יהודי גיי ושומר מצוות? להישאר ברווקותו או להיות נידון לנישואין שאין בהם רוח חיים? להיות מנושל מחוויית האבהות? אלו שהיו רוצים לכפות על כל הומוסקסואל נישואין הטרוסקסואליים ואבהות על מנת להבטיח את המשכיות החברה היהודית, ראוי להציג להם את השאלות הרות-המשמעות הבאות: איזו מין חברה יהודית תהיה זו שבה יהיו בני-זוג ואבות בעל-כורחם, המנהלים חיים אומללים של התכחשות לטבעם? איך ישפיע הדבר על הילדים? ומה על הרעיה המסכנה? ההגיון אומר שיש לנקוט בגישה טובה יותר, גישה חכמה יותר – כזאת שבעטיה לא ייהרסו חיי יהודים בגלל צביעות והיעדר אהבה.
בתשובה לשאלתך המקורית על הקמת משפחה, ייתכן שתרצה לשקול אימוץ ילד. ברצוני לומר לך שעל פי מספר מקורות הלכתיים, אפשר להעלות נימוקים נגד מעשה כזה, בפרט בהתחשב בחקיינות האופיינית לילדים. אבל יחד עם זה יש לזכור שבחברה כשלנו אי אפשר לבודד צעירים מכל קשר עם הומוסקסואלים. ככל שיגדל הילד ויהיה למבוגר, ייווכח לדעת שהעולם הוא מקום מורכב. אין לנו יכולת להתגורר באיזו ביוספרה הלכתית שבה יגדלו ילדים חפים מכל ידע על הסביבה. קיים, כמובן, שפע סוגיות רגשיות ההופכות את השאלה הזאת לבעייתית במיוחד. הרי אפילו להורים הטרוסקסואלים קשה לגדל ילדים ולהתמודד עם מיניותם המתפתחת, עד כמה מוכן לכך הורה שהוא גיי? עם כל זה, אם אתה יודע בתוך תוכך שביכולתך להיות הורה טוב, אזי אני מחזק את ידיך לאמץ ילד ולקיים בשבילו בית יהודי כשר.
לי נראה, לאור הנתונים המדעיים, שרוב הילדים ידבקו בנטייתם המינית הטבעית. אם אתה אדם מלא אהבה וחמלה, איני חושב שצריך לתת לנטייתך המינית להפריע לך להיות הורה. אין לי יותר הסתייגות מכך שאתה תגדל ילד מאשר מכך שאדם יאמץ ילד ויגדל אותו בבית שבו לא שומרים מצוות - על אחת כמה וכמה אם תגדל אותו להיות יהודי מסור ושומר מצוות הגאה ביהדותו. אדרבא, בכך תקיים למופת את מצוות קידוש השם. בכל בן אדם יש צורך לבטא אהבה לאדם אחר, ולמנוע את מילוי הצורך הזה פירושו להשחית חלק עמוק מאוד באנושיותנו. לפני שתשקול את אפשרות האימוץ, כדאי שתהיה מוכן להתמודד עם ההשלכות. אם אתה מרגיש באמת ובתמים שאינך יכול להיות הורה, היה דוד מסור. גם בזה יש סיפוק, כפי שיעידו זוגות חשוכי-ילדים רבים.
השינוי קשה מאוד עבור קהילה דתית הנאבקת לשרוד בעקבותיה של השואה. אולם על אף הנאומים חוצבי-הלהבות מתחוללים שינויי גישה בקרב קהילת שומרי המצוות – אבל שינויים טבעם להתרחש בקצב שלהם. החשוב מכל הוא שאין צורך להיכנע להשקפות עתיקות המטילות דופי באדם ומקלות בערכו בגלל נטייתו המינית המולדת. אני יכול רק לשער שתוך מאה שנה תהיה הקהילה היהודית האורתודוקסית רגועה וסובלנית הרבה יותר ביחס לחבריה המעדיפים את בני מינם. אחתום באנקדוטה שכדאי לכל יהודי שומר מצוות לחרות בזיכרונו. הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי הראשון של פלסטינה-א"י, נשאל פעם מדוע הוא מתייחס בטוב-לב שכזה ליהודים המתרחקים מדתם. הוא השיב, "מוטב שאכשל באהבת חינם, מאשר שאכשל חלילה בשנאת חינם."