הרב אבי שפרן, אגודת ישראל

הומוסקסואלים יהודים אורתודוקסים הם מושאיו של סרט תיעודי אשר זכה לאהדה רבה בכמה פסטיבלי סרטים בשנה שעברה, והתקבל עתה בברכה גם בהופעת הבכורה שלו בניו יורק. הרבה צופים ומבקרים מצאו שתאור פניהם המיוסרות של יהודים המבקשים להשאר אורתודוקסים אולם רואים עצמם הומוסקסואלים, על ידי "לפניך ברעדה", משכנע ביותר.

ובמישור אחד ניתן באמת להתייחס לסרט כאל הענקת כבוד ליהודים אמיתיים, אשר למרות ההתנגשות הקשה בין תשוקותיהם ואמונתם, בכל זאת אינם מסוגלים סתם כך לנטוש את האחרונה. הנשמה היהודית היא באמת דבר מה חסון וקדוש.

לרוע המזל, נראה של"לפניך ברעדה" יש גם כוונות אחרות. למרות שאינו דוגל בגלוי בקבלה חברתית נרחבת יותר של ההומוסקסואליות, או בנטישת מרכיבים במסורת הדתית היהודית, מטרות אלה מתגלות בצורה סמויה בתמונה הקשה, הפשטנית שהסרט מציג, של גברים ונשים כנים ומסוכסכים, אשר הופכים לקורבנות ומתמודדים עם קבוצת רבנים קפדנים ועקשנים בדרך כלל.

התמונה אינה מושלמת ומעוותת. ראשית לכל, הסרט מסרב להתייחס בכלל לאפשרות שגברים ונשים עם נטיות הומוסקסואליות מיוחדות עשויים – אמנם במאמץ רב – לממש נשואים מוצלחים ומאושרים לבני המין השני.

למרות שראיין מאות אנשים עבור הפרויקט, טוען המפיק סנדי שמחה דובובסקי שלא הצליח למצוא אנשים מעין אלה. אולם התרפיסט אדם ג'סל, אשר כותב בג'רוזלם פוסט, אומר שקיימים רבים כאלה, והוא מספר כיצד השתתף בהקרנת הסרט עם אדם כזה בדיוק – בסופו של דבר התברר שזה היה גבר, אשר רואיין על ידי דובובסקי, אולם אשר נסיונו לא נכלל בסרט. ג'סל מצטט גם אדם אחר אשר דיווח שדובובסקי, אתו דיבר בטלפון, "אמר לי שהוא אינו מאמין בשינוי. הוא גם לא גילה עניין בפגישה עם יהודים אשר עברו תהליך של שינוי".

שינוי כזה נפוץ יותר מכפי שאנשים חושבים. ארגון מסויים – "יונה" – סייע ליהודים, אורתודוקסים ואחרים, אשר ביקשו להתגבר על הנטיות ההומוסקסואליות, וזכה להצלחה רבה. גם הוא וגם לקוחותיו אינם מופיעים או מוזכרים ב"לפניך ברעדה".

ועובדה נוספת, וחשובה עוד יותר היא, שבעוד הסרט מציג בצורה מעמיקה את האתגרים שמשתתפיו מתמודדים אתם, הוא פשוט אינו מאפשר ליהדות להציג את עמדתה. כמה רבנים אורתודוקסים חשובים רואיינו על ידי דובובסקי, אולם רק קטעים קצרים נכללו בסרט.

אחד מהרבנים האלה, הרב אהרון פלדמן, המכהן היום כדקן המכללה הרבנית "נר ישראל" בבולטימור, אומר שהסרט אינו מעביר את הרחמים העמוקים שחשים יהודים אורתודוקסים מתחשבים כלפי אותם אנשים המתמודדים עם נטיות הומוסקסואליות. הסרט, כך הוא טוען, "מציג אותנו כצרי אופקים ודוגמטיים", כאשר "הרחמים, אמנם ללא מחילה", הם שמאפיינים למעשה את הגישה האורתודוקסית להומוסקסואליות.

גישה זו משקפת את העובדה שאף נטייה מינית כשלעצמה אינה מגונה על ידי התורה. האקסיומה בחוק היהודי היא שניתן לאסור רק על מעשים וגישות זדוניות (כגון טיפוח תשוקות לא נאותות), ולא על נטיות טבועות וטבעיות. אולם ההתנהגות בכל תחום בחיי האדם ובמעשיו, מתוארת בצורה קפדנית על ידי החוק הדתי היהודי. זוהי היהדות. והשליטה בהתנהגות, אפילו כאשר – לא, במיוחד כאשר – קשה הדבר, היא בדיוק מה שהתורה מבקשת מחסידיה.

אולם לא זוהי גישתו של הסרט, אשר מסוכמת בצורה הטובה ביותר על ידי אחד מהמשתתפים בו, הרב סטיב גרינברג, המכונה "הרב האורתודוקסי ההומוסקסואל הגלוי הראשון". בהתייחסו לאיסור החמור שהטילה התורה על יחסים הומוסקסואליים של זכרים, הוא טוען בפני המצלמה, מבלי לפרט, "קיימות דרכים אחרות לקרוא את התורה". מסתבר שמה שהרב גרינברג מאמין בו, הוא שמרכיבי המסורת הדתית היהודית פתוחים למשא ומתן, שניתן להחזיר את התורה ולשכתב אותה, כמו תסריט הוליוודי. ניתן לכנות גישה זו בכינויים רבים, אולם "אורתודקסית" אינו אחד מהם.

דובובסקי אמר לעיתונות שניסיונו ביצירת הסרט שלו גרם לו להיות דתי יותר, שהוא חווה את השבת בפעם הראשונה והניח תפילין. התפתחות יהודית כזו אינה דבר של מה בכך, ואדם כזה ראוי לכבוד. הלוואי וימשיך להתפתח כיהודי, וללמוד יותר על אידיאלים יהודיים ושמירתם. והלוואי ויבין מדוע סרטו, בין אם הוא הצלחה ביקורתית או לא, מטעה.

מאחר ו"לפניך ברעדה" עונה בצורה שגויה על השאלה היהודית החשובה ביותר האפשרית: האם היהדות עוסקת במה שהיינו רוצים שהאלוקים יעשה על מנת לענות על דרישותינו, או האם היא עוסקת בכך שזכינו בכבוד, רוממנו וקודשנו על מנת לציית לו?

(הרב אבי שפרן הוא מנהל יחסי הציבור של אגודת ישראל באמריקה).

"אגודת ישראל באמריקה היא חלק מהתנועה העולמית של אגודת ישראל, אשר הוקמה בשנת 1912, על מנת לגייס יהודים נאמנים לתורה להנצחת היהדות האותנטית. מטרתה של אגודת ישראל היא לבסס את ריבונות התורה בכל הבעיות העומדות בפני יהודים כפרטים, וכאומה ...".