במהלך הצפייה שנינו הזלנו כמה דמעות ואפילו צחקנו פה ושם; בין דממה לאנחה, היינו שנינו מרותקים לסיפורים ולדמויות שריצדו על המסך. כאשר הסתיים הסרט, דנו בו מעט (מה הכי דיבר אליך? עם מי הזדהית? האם לא היה עצוב/מצחיק כש...?) ואז החלטנו לצאת רגע החוצה לשאוף מעט אויר. באחת בלילה התיישבנו על ספסל לבן שבכניסה לבניין המגורים.

"האם אני יכול לספר לך דבר-מה?" – התחלה מבטיחה לכל שיחה, אך בקולו נשמעה נימה רצינית. "כן, כמובן", עניתי, וניסיתי לשקף בפניי את כל האהבה, החמלה והדאגה שחשתי כלפיו. עיניו התרחבו ומבטו סקר את פניי; הוא לקח נשימה עמוקה ולבסוף מלמל באומץ: "גם אני הייתי יכול להיות בסרט הזה". וכל השאר – היסטוריה.

אני בעצמי מעולם לא "יצאתי מהארון" במובן המקובל, אבל אני מאמינה שכולנו עושים זאת בדרך זו או אחרת מתי שהוא. משום שחווית ה"יציאה מהארון" איננה רק עניין של נטייה מינית. זהו הרגע בחיי כל אדם כאשר המחיר של בניית חומות סביב העצמיות שלך - ומחיר אבטחתם - נעשה גבוה מדי; כאשר הפער בין הזהויות השונות שלך הופך לשקר הרסני ומתיש מכדי לשאתו; כאשר התקווה לחירות אפשרית גוברת על הפחד והסכנה שבחשיפה; כאשר ברעש מערבולת הבלבול נאלמים כל יתר הקולות; כאשר רוצים סוף סוף לוותר על הצורך התמידי בשליטה ולקחת סיכון; כאשר זה לא מספיק לשרוד ואדם מבקש להיות. לחיות. כאשר כולך – כל מה שבך – זועק לצאת החוצה. כאשר אדם מוכן לפתוח את הדלת לרווחה ולומר פשוט: "זה אני, זו אני", בין אם יאהב אותי העולם ובין אם יגרש אותי מעל פניו.

חלק ניכר מהסרט הזה עניינו יציאה מהארון, ולא רק כיוון שהוא מגולל סיפורים אישיים של "יציאה מהארון". כוונתי שהצפייה בסרט "לפניך ברעדה" מעבירה לצופה משהו מן החוויה הזו. לדעתי, התחושה הזו של "יציאה מהארון" היא שמעוררת רצון לשינוי ולתגובה מצד הקהל.
אנסה להסביר.

כאשר נחשפים בסרט סיפורים אישיים של דמויות שעוברות בעצמן תהליך של יציאה פומבית מהארון, הצופה נדרש להיות נוכח למול העדות. הדבר נוגע בצופה – באופן עדין ומחריד כאחד – במקומות הנסתרים של נשמתו שלו. כאשר משמיע אדם אמיתות כואבות ועמוקות החבויות במהות קיומו, והדבר נעשה באופן ישיר ואמיץ, אדם זה דובר בקול אנושי משותף שמהדהד באופן עמוק בכל אדם אחר שפתוח לקלוט אותו. כאשר אדם צופה במאבק-חיים המתחולל בפניו, הוא מגיב לא פעם מאותו מקום בו שמורים צלקות הקרב וזיכרונות הניצחון שלו עצמו. כאשר המצלמה מאפשרת לצופה (ולמשתתפי הסרט) לחצות את אותם גבולות קשוחים ונורמטיבים שמפרידים בין פרטי לפומבי, בין אישי למשותף, אז מוכרח הצופה מיד להעלות שאלות על אודות תפקידם של גבולות אלו בחייו שלו. כאשר שאלות כואבות נותרות בלתי פתורות אז יש לשאתן יחד; כאשר אדם באמת מאזין לקולו הפנימי של אחר, הן הדובר והן המאזין הופכים פגיעים; כאשר אדם סומך עליך עד כדי לשתף אותך בסודותיו הכמוסים, בזהותו, בפחדו העמוק ובתקוותו השבירה ביותר, אזי גם אתה הופך להיות חלק מהסיפור שלו ועליך ללמוד להכיר בכך.

אני מאמינה ש"לפניך ברעדה" משיג כל זאת ועוד. זו הזמנה רגישה "לצאת מהארון", חוויה שהיא באחת הפרטית ביותר והפומבית ביותר בה יכול אדם ליטול חלק. בין אם הצופה חש שמתעוררת בו תמיכה או התנגדות קשה להישאר אדישים למול הכוחות הפועמים בסרט. הצפייה בסרט היא חוויה מעשירה שמשפיעה על כל אדם ללא כל קשר לזהותו ולפרטי סיפורו.