|
|
תרגמה: מיכל אסייג.
Dempsy, Cleta L., “Health and Social Issues of Gay, Lesbian and Bisexual
Adolescents”, in Society: The Journal of Contemporary Human Services,
March 1994, pp. 160-168.
הומופוביה היא הפחד הלא רציונאלי מהומוסקסואליות,
מלסביות או מבי-סקסואליות, או מקשר עם בעל נטיות הומוסקסואליות. אנשים
שמושפעים בקלות, שעדים לפעולות הנובעות מדעות קדומות או מעוינות יתר כלפי
הומוסקסואלים, עלולים לשחזר פעולות אלה, וכך להנציח את ההומופוביה (Fricke,1989).
אנשים רבים בחברה שלנו אינם מגנים התעללות פיזית או נפשית בהומוסקסואלים
(Whitlock, 1989). כתוצאה מתמיכה מעין זו בהומופוביה, קיימים בעשרים וארבע
מדינות בארה"ב ובוושינגטון הבירה חוקים הקובעים כי התנהגות הומוסקסואלית
היא התנהגות לא מוסרית הגובלת בפשע (Cohn, 1992). 53% מהמשתתפים בסקר דעת
קהל שערך השבועות Newsweek ב- 1992, התייחסו להומוסקסואליות כאל דבר לא
מקובל, ו-45% מהם חשו כי זכויות הפרט המוענקות להומוסקסואלים מהוות איום
על המשפחה האמריקנית ועל ערכיה (Wilson, 1992).
על-אף הדעות הקדומות, ההומוסקסואלים, הלסביות והבי-סקסואליים הם כ-10%
מהאוכלוסייה. בעשורים האחרונים התחזקה הקהילה ההומו-לסבית והפכה לפוליטית
יותר. ללא תמיכה כללית מהחברה, פיתחה הקהילה ההומו-לסבית אמצעי תמיכה פנימיים
משלה. אולם הקהילה ההומו-לסבית, כמו החברה כולה, אינן מצליחות לתמוך באותם
10% מהמתבגרים, שרק מתחילים להתוודע לנטייתם המינית (Sanford, 1989).
בממוצע, לסביות מתנסות בקשר רומנטי עם נשים אחרות בגיל 20, ומזהות עצמן
כלסביות בשלוש השנים שלאחר מכן (Troiden, 1988). מרבית ההומוסקסואלים מתנסים
בקשר עם גברים כבר ביגל 15. מתבגרים הומוסקסואלים רבים מזהים עצמם ככאלה
בגיל 14 בקירוב. אפ על פי שבין 17 ל-35 אחוז מהגברים האמריקנים מתנסים
בקשר הומוסקסואלי, אין להתייחס להומוסקסואליות בקרב מתבגרים כאל שלב מעבר
בדרך לבגרות הטרוסקסואלית. עקביות המשיכה לבני אותו מין מובילה לזהות הומוסקסואלית
או בי-סקסואלית (Remafedi, 1987).
המכשולים בתהליך רכישת הזהות אצל בני הנוער
מבחינה התפתחותית, תקופת ההתבגרות היא תקופה קשה.
המטרה המהותית בגיל ההתבגרות היא למצוא את הזהות האישית ולפתחה, תהליך
הכולל בניית מערכות-יחסים משמעותיות עם בני אותו גיל, השלמה עם שינויים
רגשיים ופיזיים וניתוק מההורים. בתקופה זו נלמדים כישורים חברתיים ומיושמים
הלכה למעשה (Cranston, 1992).
מכיוון שמתבגרים הומוסקסואליים תופשים עצמם כשונים ממרבית בני-גילם, הרי
שגיל ההתבגרות הופך לטראומטי יותר בעבורם. מבנים חברתיים מסורתיים כמו
בית-הספר אינם תומכים במתבגרים אלו. נמנעת מהם הגישה לאינפורמציה מדויקת
ומקיפה על המיניות האנושית ועל סגנונות חיים אלטרנטיביים, עקב פחדים לא
מציאותיים מ"טיפוח" ההומוסקסואליות (Uribe & Harbeck, 1992).
למורים, ליועצים ולמנהלי בתי-הספר אין די מידע בנושא ההומוסקסואליות, וגישותיהם
משקפות לעתים קרובות את הגישות הכלליות של החברה ההומופובית (Martin &
Hetrick, 1988). ניתן להאשים אותם, כמו את קהל התלמידים, בהתעללות נפשית
במתבגרים ההומוסקסואלים. לעתים קרובות סגל בית הספר אינו מצליח להתערב
או לנקוט עמדה כשבני גילם של המתבגרים ההומוסקסואלים מתעללים בהם פיזית
ונפשית (Sanford, 1989). בית-ספר, המאפשר התנהגות כזאת, אינו מלמד את תלמידיו
על הומופוביה ועל אלימות הומופובית, והתלמידים לומדים שמותר לצפות מנגד
ואף להשתתף בהתנהגות הנובעת מדעות קדומות (Whitlock, 1989).
המתבגרים ההומוסקסואלים והלסביות מתקשים לקבוע לעצמם זהות חיובית, מכיוון
שלא עומדים לרשותם... הומוסקסואלים ולסביות אינם מקיימים קשרי אהבה, הם
מופקרים מבחינה מינית, הם אינם מאושרים והם מפתים ילדים. המתבגרים אינם
לומדים על ההומוסקסואלים והלסביות הרבים שהם אנשים מצליחים ומאושרים, ואל
אלה מהנהלים מערכות יחסים ארוכות ומלאות אהבה. הומוסקסואלים ולסביות מבוגרים
רבים חיים בפתיחות בתוך הקהילה ההומו-לסבית, אך נשארים "בארון"
בציבור. הם אינם יכולים להעניק תמיכה למתבגרים ההומו-סקסואליים, עקב חששותיהם
הלגיטימיים שיואשמו בניצול מיני, התעללות או ב"עידוד" ההומוסקסואליות
(Sanford,1989).
המתבגרים ההומוסקסואלים אינם זוכים אף בתמיכה מבני גילם. הם מסתתרים לעתים
קרובות מאחורי חזות הטרוסקסואלית ומאחרי תפקידים והתנהגויות הטרוסקסואלים
(Kourany, 1987), כדי להכחיש את נטייתם המינית לעצמם ולאחרים (Troiden,
1988). אף שיש בנים שנראים "נשיים" ובנות הנראות "גבריות",
הרי שמתבגרים הומוסקסואלים אינם מזוהים על-פי מאפיינים פיזיים או התנהגותיים.
רבים מהם משתלבים בהצלחה בקרב בני גילם ההטרוסקסואלים ומשפחותיהם. הם קושרים
ואף מקיימים יחסי מין עם בני המין השני. הבנים ההומוסקסואלים עלולים לנהוג
בהפקרות מינית והבנות עלולות להרות בכוונה תחילה, כדי להתכחש לנטיותיהם
המיניות (Sanford,1989). יש כאלה שמשתלבים בהתלהבות יתרה בפעילויות חברתיות
האופייניות לגיל הנעורים (Gonsiorek, 1988).
בידוד
הבידוד החברתי הוא בעיה קריטית אצל המתבגרים והמתבגרות.
היות שאין להם גישה למידע מדויק על הנטייה הומוסקסואלית, אין להם מספקי
הזדמנויות ללמוד מהי משמעות היותם הומוסקסואלים, לסביות או בי-סקסואליים.
תפישות שליליות מוטעות על ההומוסקסואליות מוצגות כל הזמן בפניהם ובפני
בני גילם ההטרוסקסואלים, התוויות והסטריאוטיפים מצדיקים את אמונותיהם ההומופוביות
ואת התנהגותם. השתיקה והסטריאוטיפים מסלפים את המציאות האנושית העשירה
בדרכי חיים, במערכות יחסים ובחיי משפחה, ומטפחים את ההנחה שהאהבה המשמעותית
והיציבה היחידה היא אהבה הטרוסקסואלית (Whitlock, 1989).
בידוד חברתי מוביל להערכה עצמית נמוכה, לשנאה עצמית ולפגיעה עצמית (Sanford,
1989). הגישות השליליות הנקשרות להומוסקסואליות מערערות את התפישה העצמית
השבירה של נישות או גבריות אצל המתבגרים, ויוצרות הומופוביה פנימית (Remafedi,
1990). ההומופוביה הפנימית באה לידי ביטוי ברגשי נחיתות, בחוסר הערכה עצמית
ובזלזול בערכים חברתיים (Gonsiorek, 1988), בתחושות אשמה, בבושה בדיכוי
עצמי ובהרס עצמי (Remafedi, 1990). הסטיגמה מגבילה את ההומוסקסואלים והלסביות
בבחירת תפקידים חברתיים. לדוגמה, הומוסקסואלים ולסביות מוצהרים אינם יכולים
לשרת בצבא האמריקני, ומורים הומוסקסואלים נרדפים בגלוי על ידי החברה, מחשש
שיעודדו הומוסקסואליות בקרב תלמידיהם (Martin & Hetrick, 1988).
לבסוף, מתבגרים הומוסקסואלים חשים מבודדים מבחינה רגשית. הם חושבים, בגלל
הומופוביה מופנמת, שהם יחידים במינם, שאיש לא יאהב אותם – שהרי הומוסקסואלים
אינם ראויים אהבה ושטוב מותם מחייהם. רוב המתבגרים נושאים תחושה של ייאוש
מתמשך (Martin & Hetrick,1988).
הישארות בארון
כבר בשלב מוקדם מאוד של התפתחותם, המתבגרים ההומוסקסואלים
מפנימים את הדימוי השלילי של ההומוסקסואליות כפי שהוא מוצג על-ידי בית
הספר, בני גילם, המשפחה והחברה (Borhek, 1988). הם מבינים כי חשיפת הנטייה
המינית עלולה להוביל להתעללות פיזית, מילולית ונפשית, לדחייה על-ידי המשפחה
ועל-ידי החברים, לאפליה ולנידוי דתי (Remafedi, 1987).
החיברות של בני נוער הומו-לסבי מלמד אותם להסתתר. במילים אחרות, הם מנסים
להיראות הטרוסקסואלים (Uribe &Harbeck, 1992). הסתרת הנטייה המינית
היא בעבורם ניסיון הישרדות. היציאה מהארון או החשיפה על-ידי אחרים מחרידה
אותם. עיקר דאגתם היא חשיפת הנטייה המינית בפני ההורים (Borhek, 1988).
הורים רבים נוטים להעיר הערות מזלזלות על אנשים בעלי נטייה חד-מינית, והמתבגרים
מסיקים שאם תתגלה נטייתם, הם יאבדו את אהבת הוריהם ואת תמיכתם הכלכלית.
במקום לעמת את הוריהם עם הידיעה, בונים המתבגרים ההומוסקסואלים חומות מגן
בינם לבין הוריהם וחבריהם (Clark, 1987). הפרדת הנטייה והזהות המינית מיתר
מרכיבי האישיות דורשת מהמתבגרים שליטה עצמית בהתנהגות ובדיבור, כדי להימנע
מחשיפה (Uribe & Harbeck, 1992).
אסטרטגיות ההסתרה מובילות לנכות רגשית וחברתית (Uribe & Harbeck, 1992).
המאמצים שמשקיעים בני הנוער בשלילת הרגשות החד-מיניים שלהם עלולים לגרום
לשלילה גם של רגשות אחרים. מכיוון שתחושותיהם המיניות הם "מוטעות",
הם חושדים בכל התחושות הגופניות. מתבגרים ומתבגרות הומוסקסואלים ולסביות
עלולים להפוך כך למנותקים מחייהם הרגשיים. בכל פעם שהם מעמידים פנים כהטרוסקסואלים,
הם מחזקים את הרעיון שזה רע להיות הומוסקסואל או לסבית. הם שומרים על סודם
בכל מחיר. היבט חשוב של חייהם נתמך בהכחשה ובשקר, ועל כן הם נוטים להאמין
שכל ההיבטים בחייהם מבוססים על שקר (Uribe & Harbeck, 1992). דינמיקות
שליליות כאלה פוגעות בהערכה העצמית שלהם, מרחיקות אותם מהמשפחה ומהחברים
ומגבירות את תחושת הבידוד (Uribe & Harbeck, 1992).
ארבעה שלבים בגיבוש הזהות ההומוסקסואלית, הלסבית
או הבי-סקסואלית
השלב הראשון – שלב הרגישות
– מתחיל לפני הבגרות המינית. הילדים מבינים שהם שונים מבני גילם – בצורות
התנהגות ותחומי עניין שאינם הולמים את מינם. אולם רק לעתים נדירות ילדים
בגיל זה תופשים עצמם כשונים מבחינה מינית, ולהומוסקסואליות אין כל משמעות
לגביהם (Troiden, 1988).
בשלב השני – בלבול בזהות
– המתבגרים מקשרים את שונותם להיותם "הומוסקסואל", "לסבית"
או "בי-סקסואל". החרדות הפנימיות ההתחבטויות גוברות, והם מכחישים
את נטייתם החד-מינית ואת רגשותיהם. הם מתרחקים ממצבים העלולים להגביר את
תשוקותיהם ואת הפנטזיות החד-מיניות שלהם, מקבלים על עצמם תפקידים הטרוסקסואלים,
ומצדיקים זאת בכך שהם עוברים שלב בהתפתחות (Troiden, 1988). מתבגרים הומוסקסואלים
רבים מנסים לברוח מתחושותיהם המבולבלות על-ידי התמכרות לסמים ולאלכוהול
(Sanford, 1989).
בשלב השלישי – קבלת הזהות
– נקבעת הזהות ההומו-לסבית ונחשפת למספר אנשים נבחרים. כצפוי, שלב זה מופיע
אצל גברים בין הגילים 19 ל-21 ואצל נשים בין הגילים 21 ל-23. בשלב זה ההומוסקסואלים
והלסביות מקבלים על עצמם את הזהות המינית, מקיימים קשרים עם הומוסקסואלים
ולסביות אחרים, מגלים את תת-התרבות ההומו-לסבית ומתנסים מבחינה מינית.
קשרים חיוביים עם הדומים להם מקלים את עיצוב הזהות ההומו-לסבית. קשרים
בעלי משמעות עם הקהילה ההומו-לסבית מעניקים תחושה של שייכות לקהילה, ומסייעים
להפיג את תחושות הניכור. בשלב זה רבים מנהלים חיים כפולים, מפרידים את
קשריהם החברתיים לאלו שיודעים מי הם ולאלו שאינם יודעים, ומקווים בכל לבם
ששתי הקבוצות לעולם לא ייפגשו (Troiden, 1988).
השלב האחרון – מחויבות לזהות
– מתחיל בדרך-כלל בשנות העשרים של הפרט, ומיכל התחייבות להומוסקסואליות
או ללסביות כדרך חיים (Troiden, 1988). בשלב זה נראה שקל יותר לחיות כהומוסקסואל,
כלסבית או כבי-סקסואל מאשר "לשחק" הטרוסקסואל (Sanford, 1989).
ההומוסקסואליות נתפשת כחלק מהותי של הזהות האישית וכדרך קיום, ולא רק כנטייה
מינית. במילים אחרות, אנשים הנמצאים בשלב זה חשים כי לא ירצו לשנות את
זהותם גם אם יוכלו לעשות זאת. בשלב זה הם גם מוכנים להתחייבות במערכת יחסים
עם בן אותו המין, בזוגיות המציעה אהבה ורומנטיות וגם סיפוק מיני. מחויבות
להומוסקסואליות כדרך חיים מאפשרת להם לצאת מהרון אל קהל הטרוסקסואלי רחב
יותר.
יציאה מן הארון
רק כאשר נפתר הבלבול בנוגע לנטייה המינית, יכול
הפרט לאמץ בגלוי את הזהות ההומוסקסואלית (Remafedi, 1990). צעירים הומוסקסואלים
נוטים לחשוף לראשונה את נטייתם המינית לקהל אוהד. הם מספרים קודם כל לחברים
הקרובים, ונחשפים לאימהות לפני שנחשפים לאבות (Remafedi, 1987). בדרך כלל
הם יוצאים מן הארון לראשונה בשנות העשרים לחייהם. חשיפת ההומוסקסואליות
בסביבת העבודה מתרחשת רק בתחילת שנות השלושים (Troiden, 1988).
מחקר שנערך ב- 1987, העוסק בהומוסקסואלים מבוגרים, מראה כי מחציתם איבדו
חברים ונתקלו בתגובות שליליות או דו-משמעיות מההורים כאשר חשפו את נטייתם
המינית. מרביתם אמרו כי חוו מידה מסוימת של התעללות מילולית, אלימות פיזית
ודחייה בשל זהותם ההומוסקסואלית (Remafedi, 1987). אותן הבעיות עומדות
בפני מתבגרים שיוצאים מן הארון. אולם על פי רוב, המבוגרים בשלים יותר מבחינה
כלכלית ורגשית, ולכן לדחייה על-ידי בני המשפחה ולפינוי מהבית של השפעה
חמורה יותר על בני-הנוער. עם זאת, מתבגרים רבים גילו פער בין חששותיהם
מפני החשיפה לבין התגובות האמיתיות של בני המשפחה והחברים.
סיכונים בריאותיים וחברתיים
הנוער ההומוסקסואלי, הלסבי והבי-סקסואלי חשוף למספר
סיכונים משמעותיים: הפרעות בתפקוד הנפשי, התאבדות, שימוש בחומרים ממכרים,
חוסר-בית, נשירה מבית-הספר, אלימות וניצול מיני, מחלות מין ואיידס (Sanford,
1989;Harbeck, 1992; Martin & Hetrick, 1988; Remafedi, 1990; Uribe
& Harbeck, 1992). חלק מהבעיות אינן קשורות ישירות לזהות ההומו-לסבית
של המתבגרים, אלא נובעות מהשנאה המופנית כלפיהם על-ידי אחרים ועל-ידי עצמם
(Martin & Hetrick, 1988).
הפרעות בתפקוד הנפשי
מתבגרים הומוסקסואלים ולסביות עלולים לסבול מהפרעות
בתפקוד הנפשי יותר מבני גילם ההטרוסקסואלים. אין להם למי לפנות, וההורים
ובית-הספר אינם מסוגלים לספק תמיכה רגשית. גישות הומופוביות בבית-הספר
ובבית מקשות על המתבגרים ההומוסקסואלים לפנות לעזרה (Uribe & Harbeck,
1992). המבוגרים סובלים מחוסר ידע בנושא ההומוסקסואליות, מגישה שלילית
טבועה מראש ומתחושות כישלון ואשמה בגלל ההומוסקסואליות של המתבגר. כל אלה
מונעים מהמבוגרים מלהיות מקורות טובים לתמיכה רגשית.
לעתים קרובות בני הנוער סובלים מדיכאון. הדיכאון נובע מהדחקת כעסים, משלילת
העצמי ומתשישות רגשית (Clark, 1987). בשלב הבלבול בזהות, התחושות ההומוסקסואליות
מודחקות, ועמן תחושות נגזרות נוספות. יש לטפל בתחושות כעס מודחקות כדי
שהפרט יוכל לפתח חיים בריאים מבחינה רגשית (Clark, 1987).
כשבני נוער הומוסקסואלים ולסביות מסתירים את זהותם, מבלי משים הם מפחיתים
מערך עצמם (Gonsiorek, 1988). בכל פעם שמספרים בדיחה על הומוסקסואלים או
שמים ללעג אדם המוכר/ החשוד כהומוסקסואל, ההומוסקסואל הצעיר חש שמפחיתים
מערכו. אם הוא מצטחק לשמע הבדיחה או מסכים עם ההערה השלילית, הוא בוגד
בעצמו ובהומוסקסואלים
אחרים.
ההסתרה של הזהות המינית, בניית חומות המגן סביב
העצמי והשליטה העצמית המתמדת בכל מעשה או דיבור מובילים לתשישות רגשית
(Clark, 1987). Borhek (1988) מאמין שהומוסקסואלים ולסביות חייבים לעבור
תהליך של אבל בטרם יוכלו לאמץ את זהותם המינית. הם צריכים להתאבל על אובדן
הזהות ההטרוסקסואלית, שציפו לה בני המשפחה, החברים, החברה בכללותה והם
עצמם.
בעיות פסיכוסומאטיות יכולות לנבוע מדיכאון, מאי-שקט פנימי ומרגשות מבולבלים
ומודחקים. בין בסימפטומים הנפוצים: כאבי-ראש תכופים, בעיות בעיכול, כאבי-בטן,
הפרעות שינה ועייפות פיזית.
התאבדות
התאבדות היא גורם התמותה השלישי בגודלו בקרב בני-נוער (Fikar, 1992). השפעת
הנטייה המינית על התאבדות מתבגרים לא נבדקה (Remafedi, Farrow & Deisher,
1991). לעתים קרובות מציגה התקשורת התאבדויות כתאונות, כדי להימנע מהעלאת
נושא ההומוסקסואליות (Sanford, 1989). ב"דוח על התאבדות בקרב בני
נוער" של שירותי הבריאות הציבוריים בארה"ב צוין כי בני נוער
הומוסקסואליים ולסביות הם 30% מכלל המתאבדים בקרב בני נוער (Fikar, 1992).
בעוד שאחד מכל עשרה בני נוער הטרוסקסואלים מנסה להתאבד, הרי ששניים עד
שלושה מכל עשרה בני נוער הומוסקסואלים מנסים להתאבד (Whitlock, 1989).
במחקר מ-1991 על גברים הומוסקסואלים ובי-סקסואליים בין הגילים 14 – 21
דווח על שכיחות של 30% לניסיון התאבדות אחד לפחות. 50% מההומוסקסואלים
שניסו להתאבד דיווחו על יותר מניסיון אחד. הגיל הממוצע לניסיון התאבדות
ראשון הוא 15, והשיטות הרווחות הן נטילת תרופות או חיתוך ורידים. בבדיקת
שיעור ניסיונות ההתאבדות הראשונים התגלה כי 30% קרו באותה השנה שבה המתבגר
זיהה עצמו כהומוסקסואל, כלסבית או כבי-סקסואל. אף שהסיבה הראשונית הייתה
בעיות משפחתיות (44%), כ-30% מהאנשים ציינו שהסיבה העיקרית הייתה בעיות
אישיות ובין-אישיות, הנוגעות לבלבול לגבי זהותם ההומוסקסואלית (Remafedi,
Farrow & Deisher, 1991). גורמי הסיכון להתאבדות מתבגרים הומוסקסואלים
כוללים חשיפת הזהות ההומוסקסואלית בגיל צעיר, הערכה עצמית נמוכה, בריחה,
שימוש קבוע בחומרים ממכרים, זנות, דיכאון והתנהגות מגדר לא אופיינית (Bidwell
& Deisher, 1991).
שימוש בחומרים ממכרים
בני נוער הומוסקסואלים, לסביות ובי-סקסואליים רבים משתמשים בסמים ובאלכוהול
במאמץ להפחית את כאבם הרגשי או להקל עליו (Whitlock, 1989). במדגם לא קליני
של בני נוער הומוסקסואלים, דיווחו 58% מהם שהם משתמשים בחומר ממכר באופן
קבוע (Sanford, 1989). כדי לממן את החומר הממכר, עוסקים חלקם בסחר בסמים
ובזנות, וכושר השיפוט שלהם נפגע (Zenilman, 1988;Whitlock, 1989).
בריחה, נשירה מבית ספר וזנות
במדגם לא קליני דווח על בריחה מהבית של 48% מבני הנוער ההומוסקסואלים.
ההערכה היא כי שליש על מחצית מבני הנוער חסרי הבית הם הומוסקסואלים (Sanford,
1989). בריחה מן הבית היא מעשה של הגנה עצמית והכשלה עצמית כאחת. היא באה
כתגובה לדחייה על ידי בני המשפחה או כתגובה לפחד מפני דחייה כזאת (Remafedi,
1990).
מתבגרים הומוסקסואלים רבים סובלים מהתעללות פיזית ונפשית בבית הספר, ואינם
זוכים לתמיכה מספקת מהנהלת בית הספר ומצוות ההוראה. כתוצאה מכך הם נושרים
מבית הספר. לעתים קרובות מערכת החינוך אינה יכולה לספק סביבת לימודים בטוחה,
והנשירה הופכת לאסטרטגיית ההישרדות ההגיונית היחידה (Martin & Hetrick,
1988). בני נוער חסרי בית וללא חינוך הולם עוסקים בזנות ובסחר בסמים כדי
לשרוד. הם הופכים למטרות קלות להתעללות מינית, לתקיפה מינית או לניצול
מיני על ידי גברים, שמרביתם הטרוסקסואלים (Whitlock, 1989).
אלימות
בני נוער הומוסקסואלים סובלים מאלימות אנטי-הומוסקסואלית לעתים תכופות.
לדברי Martin & Hetrick (1988), 40% מאוכלוסיית הנבדקים סבלו באופן
זה או אחר מאלימות כתוצאה מנטייתם ההומוסקסואלית. בני משפחה היו אחראים
ל-49% ממקרי האלימות (ובכלל זה גילוי עריות). בתי הספר, לשכות סעד ומקלטי
החירום אינם מצליחים להגן על המתבגרים ההומוסקסואלים מפני אלימות. במקלטים
קבוצתיים שכיח האונס כצורה של אלימות (Martin & Hetrick, 1988).
מחלות מין ואיידס
מחלות המין נמצאות בשיעור גבוה יחסית בקרב אוכלוסיית המתבגרים הכללית,
בגלל הגישה הנפוצה "לי זה לא יקרה". בני נוער פועלים באופן אימפולסיבי
ואינם חושבים על העתיד. הם אינם תופשים שהתנהגותם בהווה תשפיע על עתידם.
העדר המידע בנוגע למחלות מין וחוסר ביטחון עצמי מונעים מהם מלהכיר את אמצעי
המניעה והשימוש בהם (Remafedi, 1990).
בקרב הלסביות מתגלה שיעור נמוך של מחלות מין אם הן אינן מקיימות קשר הטרוסקסואלי.
לעומת זאת, ההומוסקסואלים נמצאים בסיכון גבוה. הגברים הצעירים סובלים לעתים
קרובות מהערכה עצמית נמוכה, ואין להם הזדמנויות לקיים קשרים בריאים (Remafedi,
1990). הם עוסקים בפעילויות בעלות סיכון גבוה, כמו שימוש בחומרים ממכרים,
המחלישות את כושר השיפוט שלהם ומובילות לעתים קרובות לפעילות מינית בלתי
מוגנת (Zenilman, 1988). בני נוער המפנימים סטריאוטיפים חברתיים על ההומוסקסואליות
נמצאים בסיכון עקב התנהגות שלילת ומזיקה. הם תרים אחר קשרים מיניים במקומות
לא בטוחים ועם גברים לא מוכרים (Uribe & Harbeck, 1992).
אף שמחלת האיידס התפשטה תחילה בקרב האוכלוסייה ההומוסקסואלית, האיידס אינו
מחלה של הומוסקסואלים. נגיף האיידס אינו מפלה (Uribe & Harbeck, 1992).
מאז תחילת מגיפת האיידס, שינתה הקהילה ההומוסקסואלית הבוגרת את הרגליה
המיניים באופן קיצוני בעקבות פעילות חינוכית נרחבת. לרוע המזל, מתבגרים
הומוסקסואלים אינם חברים בקהילה ההומוסקסואלית הבוגרת, ולכן לא עומדים
לרשותם מקורות האינפורמציה והתמיכה העומדים לרשות בוגרים הומוסקסואלים
(Zenilman,1988).
מאז אוקטובר 1993 ועד היום דווח על 1,412 מתבגרים חולי איידס. אף על פי
שמספר זה נמוך, ומהווה 0.4% בלבד מכל מקרי האיידס בארצות הברית, סביר להניח
שאנשים צעירים רבים נדבקו בנגיף כשהיו בגיל ההתבגרות (Centers for Disease
Control, 1993, October). 25% מהמתבגרים הנגועים נדבקו בנגיף האיידס בעקבות
פעילות מינית הומוסקסואלית, ו- 4% נוספים נפגעו בעקבות שילוב של פעילות
מינית הומוסקסואלית והזרקת סמים (Centers for Disease Control, 1993, February;
Ramafedi, 1988).
המכשולים בפני מניעה יעילה של איידס אצל מתבגרים הומוסקסואלים ואצל מתבגרים
הטרוסקסואלים הם דומים. המתבגרים חושבים באופן קונקרטי חושים בלתי-פגיעים
(Ramafedi, 1988). על פי רוב, החינוך למניעת איידס בבתי הספר לא מדגיש
שאיידס איינו מחלה של הומוסקסואלים, אולי בגלל ההנחה הסמויה שכולם הטרוסקסואלים,
וההפרדה בין הדיון בהומוסקסואליות לבין הדיון באיידס (Cranston, 1992).
בני נוער הומוסקסואלים, בדומה לבני נוער הטרוסקסואלים, נוטים להתעלם מהסיכונים
הקיימים בהתנסויות מיניות (Ramafedi, 1988).
ההשלכות לגבי טיפול רפואי
"אישיות הילד אינה יכולה להתפתח ללא הערכה עצמית, ללא תחושות של ביטחון
רגשי, ללא אמונה בנכונות העולם להעניק לו מקום לחיות בא כאדם" (Whitlock,
1989, p.1). מילים אלו, שנאמרו בשנות הארבעים על ידי פעיל לזכויות האזרח,
מיושמות היום על מתבגרים הומוסקסואלים. בני נוער הומוסקסואלים, לסביות
ובי-סקסואליים אם האנשים הראויים לטיפול רפואי, פיזי ונפשי כולל, הולם
ורגיש לצורכיהם.
המטפלים חייבים לבחון את גישותיהם לגבי ההומוסקסואליות ואת אמונותיהם על
אודותיה. עליהם להתוודע לנושאים הומוסקסואליים ולסביים כדי להעניק שירות
הולם, הרגיש לצורכי אוכלוסייה זו (Sanford, 1989). אם אין באפשרותם להעניק
טיפול נאות, עליהם להפנות מתבגרים הומוסקסואליים למטפלים המנוסים בכך.
בני הנוער צריכים להרגיש שרופאיהם הם מקצועיים, לא שיפוטיים ושומרים על
סודיות. השלב ההכרחי הראשון בקידום הבריאות הנפשית והפיזית של המתבגרים
הוא לנסות ולהבין את החוויה של המטופלים, הן כהומוסקסואלים והן כמתבגרים
(Remafedi, 1987). המטרות הטיפוליות צריכות להיות עידוד ההתפתחות הפיזית,
החברתית והרגשית כדי לאפשר מעבר בריא מילדות לבגרות (Remafedi, 1990).
נדרשת מידה של זהירות מפני השערות בנוגע לנטייה המינית של המטופל. יש להתייחס
להיסטוריה המינית בכללותה, ולבדוק את הנטייה המינית (Sanford, 1989). יש
לבסס טיפול תרופתי על התנהגות מינית ולא על נטייה מינית. כמו כן יש לערוך
בדיקות תקופתיות לגילוי מחלות מין ואיידס, למתבגרים הפעילים מבחינה מינית
(Zenilman, 1988).
יש לזהות את בני הנוער ההומוסקסואלים ולבדוק עד כמה הם בסכנת התאבדות,
אם הם משתמשים בחומרים ממכרים, אם בעיות בבית ובבית הספר עלולות לגרום
לבריחה מהבית או לנשירה מבית הספר ואם יש להם בעיות נפשיות (Sanford, 1989).
יש להפנות רק בני נוער עם הפרעות נפשיות לטיפול פסיכולוגי (Remafedi, 1990).
מרבית בני הנוער צריכים רק מישהו שאפשר לדבר איתו, מישהו שנראה שאכפת לו
מהם, מישהו שיוכלו לתת בו אמון, מישהו שיקבל אותם. מתבגרים הומוסקסואלים
מפיקים תועלת מקבלת אינפורמציה מדויקת ומקיפה על נושאים מיניים, ומקבלת
מסרים ברורים ועקביים, המדגישים כי נטייה מינית אינה מגדירה את ערכו של
האדם או את איכות חייו (Gonsiorek, 1988).
המטפלים צריכים להכיר את המשאבים שבקהילה ההומו-לסבית ולדעת לפנות לגורמים
המתאימים. קבוצות של בני נוער הומוסקסואלים ולסביות יכולות להיות נכס יקר
למתבגרים. הן מעניקות הזדמנויות לבני נוער הומוסקסואלים ,לסביות ובי-סקסואליים
ללמוד מיומנויות חברתיות וליישמן, למסור מידע ולקבלו, לפתח חברויות, לקבל
תמיכה מבני גילם ולחקור את משמעות זהותם ההומוסקסואלית (Gonsiorek, 1988).
קבוצות כאלה מפחיתות את הבידוד הרגשי והחברתי, מסייעות לחבריהן להכיר בערכם
ומעודדות קבלת החלטות באופן אחראי (Remafedi, 1990).
כל המתבגרים זקוקים לחינוך מקיף בנוגע ליחסי מין ולמניעת האיידס. יש להציג
את המידע מתוך כבוד לכל בני הנוער, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים (Sanford,
1989). החינוך צריך לתת יותר ממידע עובדתי. עליו לכלול בנייה של המיומנויות
האישיות הדרושות לקבלת החלטות אחראיות, ליצירת מערכות יחסים בריאות ולפיתוח
מיומנות משא ומתן (Cranston, 1992).
יש לדון בעובדות של ההדבקה באיידס ושל מניעת מחלות בכלל, תוך התייחסות
מיוחדת למתגברים ההומוסקסואלים. בני נוער הומוסקסואלים זקוקים לחינוך מגוון
– יחידני ובקבוצות "העצמה": חינוך העוסק לא רק בנושאים של הערכה
עצמית וזהות חיובית, אלא גם בפיתוח מיומנויות חברתיות ומסגרות תומכות.
כדי שיגיעו להחלטות בריאות, בני הנוער צריכים להכיר בחומרת המחלה ובמידת
פגיעותם. עליהם להשתמש באמצעי מניעה ולקיים יחסי מין מוגנים כדי להפחית
את הסיכון (Cranston, 1992). יש לדון בפירוט רב עם המתבגרים בשיטות למין
בטוח (Zenilman, 1988).
ההומוסקסואליות צריכה להיות נושא בשיעורי החינוך המיני בבית הספר, בתוכניות
הלימודים למניעת איידס ובתוכניות של שירותי הבריאות. דיון גלוי בדעות הקדומות
ובסטריאוטיפים על ההומוסקסואליות עשוי לעזור בשינוי תפישות קיימות. בני
הנוער צריכים ללמוד כיצד להציג את נטייתם המינית להוריהם ולחבריהם, וכיצד
להגן על עצמם מפני אלימות הומופובית ומפני אפליה (Remafedi, 1990).
המטפלים צריכים לחנך גם את סביבתם הקרובה – משפחה, חברים ועמיתים - על
אודות ההומוסקסואליות, ולשרש תפישות שגויות. כדי לשפר את שירותי הבריאות
ואת השירותים הסוציאליים הניתנים לאוכלוסייה ההומוסקסואלית נדרשת תמיכה
ציבורית ופוליטית (Gonsiorek, 1988).
ביבליוגרפיה
Bidwell, R.J. & Deisher, R.W. (1991). Sexual identity issues in
adolescents (videotape). Secaucus, NJ: Network on Continuing Medical
Education.
Borhek, M.V., (1988). Helping gay and lesbian adolescents and their
families. Journal of Adolescent Health Care, 9, pp.123-138.
Centers for Disease Control and Prevention. (1993, February). Facts
about adolescents and HIV /AIDS, Atlanta, GA: US Department of Health
and Human Services.
Centers for Disease Control and Prevention. (1993, October). HIV / AIDS
Surveillance Report, 5 (3), Atlanta, GA: US Department of Health and
Human Services.
Clark, D., (1987), Loving someone gay, Berkeley, CA: Celestial Arts.
Cohen, B., (1992, September 14). Discrimination: The limits of the Law,
Newsweek, pp. 38-39.
Cranston, K., (1992). HIV education for gay, lesbian and bisexual youth:
Personal risk, personal power and the community of conscience. Journal
of Homosexuality, 22 (3-4), pp. 247-259.
D'Angelo, L., (1992). HIV in teens: Is this an epidemic? Health and
Sexuality, 3 (2), pp.7
Fikar, C.R., (1992). Gay teens and suicide. Pediatrics, 89, pp. 519-520.
Fricke, A., (1981). Reflections of a Rock Lobster. Boston: Alyson Publications.
Gonsiorek, J.C., (1988). Mental health issues of gay and lesbian adolescents.
Journal of Adolescent Health Care, 9, pp. 115-122.
Harbeck, K.M., (1992). Introduction. Journal of Homosexuality, 22 (3-4),
pp. 1-7.
Kourany, R.F.C., (1987). Suicide among homosexual adolescents. Journal
of Homosexuality, 13 (3-4), pp. 111-117.
Martin, A.D., & Hetrick, E.S., (1988). The stigmatization of the
gay and lesbian adolescent. Journal of Homosexuality, 15 (1-2), pp.
163-183.
Remafedi, G., (1987). Male homosexuality: the adolescent's perspective.
Pediatrics, 79, pp. 326-330.
Remafedi, G., (1988). Preventing the sexual transmission of AIDS during
adolescence. Journal of Adolescent Health Care, 9, pp. 139-143.
Remafedi, G., (1990). Fundamental issues in the care of homosexual youth.
Medical Clinics of North America, 74 pp. 1169-1179.
Remafedi, G., Farrow, J.A. & Diesher, R. W., (1991). Risk Factors
for attempted suicide in gay and bisexual youth. Pediatrics, 87, pp.
869-875.
Sanford, N.D., (1989). Providing sensitive health care to gay and lesbian
youth. Nurse Practitioner, 14(5), pp. 30-47.
Troiden, R.R., (1988). Homosexual identity development. Journal of Adolescent
Health Care, 9, pp. 105-113.
Uribe, V. & Harbeck, K.M., (1992). Addressing the needs of lesbian,
gay and bisexual youth: The origins of Project 10 and school-based intervention.
Journal of Homosexuality, 22(3-4), pp. 9-27.
Whitlock, K. (1989). Bridges of respect: creating support for lesbian
and gay youth (2nd ed). Philadelphia: American Friends Service Committee.
Wilson, J.D., (1992, Sept 14). Gays Under Fire. Newsweek, pp. 35-40.
Zenilman, J., (1988). Sexually transmitted diseases in homosexual adolescents,
Journal of Adolescent Health Care, 9, pp. 129-138.
|
|
