|
כיצד נולד הרעיון לסרט "לפניך
ברעדה"?
הסרט החל כיומן וידאו, ניסיון לחקור אם קיימת
הומוסקסואליות בעולם האורתודוקסי. אבל במהלך שש השנים של עשייתו
הוא הפך למשהו הרבה יותר גדול, גלובלי ומורכב משתיארתי לעצמי אי-פעם.
כמי שגדל כיהודי קונסרבטיבי ומעולם לא הכיר אורתודוקסי שהוא גיי,
התחלתי לפגוש אנשים שגורשו ממשפחותיהם האורתודוקסיות, נזרקו מישיבות
ומבתי ספר דתיים, או שהיו נשואים ומעלו באמון בן או בת זוגם. מארק
היה הראשון. אביו היה רב חרדי והוא עצמו היה מלכת דראג וחולה איידס,
שנטש את החיים הדתיים אחרי שגורש מבית הוריו ומשבע ישיבות. עכשיו,
אחרי מסעות העליה-לרגל שערכנו אל העולם שאותו הוא אוהב ואליו הוא
מתגעגע, הוא מקיים אורח חיים חסידי ולומד במשרה מלאה לקראת הסמכה
לרבנות. הפרוייקט הלך וגדל עד שהיה יכול להכיל את האחריות שנדרשת
כדי לעשות צדק עם אנשים כמו מארק, עם הסוגיה שבה הסרט מטפל, ועם
הקהילה שאותה ייצגתי. במשך אלפי שעות הייתי קולנוען, יועץ לבני קבוצת
השווים שלי, שירות הפניה לרבנים, ידיד, מגייס כספים. אני ערכתי את
ההיכרות בין הרב האורתודוקסי הראשון שהצהיר על עצמו כהומו לבין בן-זוגו
שנמצא אתו כיום כבר שלוש שנים, כך שהייתי גם קולנוען וגם שדכן! לא
צפיתי בשום אופן את השינויים מרחיקי-הלכת שאגרום להם, לא ציפיתי
שאני אצור סרט והוא, בתורו, ייצור אותי. באמצעות מארק, ובאמצעות
עוד שותפים רבים לחברותות ב"ישיבה ללא קירות", נעשיתי
דתי יותר בעקבות עשיית הסרט.
מה היו היעדים שהצבת לעצמך בהכנת הסרט?
"לא רציתי שמשפחות יזרקו את ילדיהם
מהבית, זו הייתה מטרה מובהקת של הסרט. לא רציתי שבעלים ונשים יתחתנו
מבלי שיספרו לבני זוגם העתידיים, ושלא יבגדו בהם אחר-כך. רציתי
שאנשים יכנסו לנישואים כאלה בידיעה ברורה של התוצאות האפשריות.
רציתי איחוד משפחות. לא רציתי שהרבנים ישלפו תשובות קסם מוכנות
מראש. רציתי שאנשים יוכלו להתקבל בבתי הכנסת ושלא ינדו אותם. רציתי
שאנשים לא ירגישו שעליהם לעזוב את הקהילה הדתית. ...לא רציתי שיהיה
בידוד ובדידות: רציתי שהומוסקסואלים ולסביות דתיים ימצאו את עצמם,
ימצאו זה את זה, וימצאו רשת תומכת של רבנים ומטפלים."
יש שטוענים שלסרט יש סדר יום סמוי, שהוא
מנסה לקדם גישה מסוימת. מה דעתך?
"אני מנסה להציג שאלות ולאו דווקא
להמציא להן גם תשובות, שזה מה שחלק מהאנשים מחפשים. השאלות בעיקרן
עוסקות בהקלת הכאב והסבל של אנשים. וכן בניסיון ליצור מגוון אפשרויות
שאחת מהן היא אינטגרציה של חיים כהומוסקסואל וכדתי. ואני חושב
שחלק מהרבנים לא היו בהכרח מוכנים לכך. הם התכוננו לכך שיש אנשים
שסובלים ונאבקים אבל הם לא היו מוכנים לאינטגרציה.
 |
 |
...[קיימות אפשרויות נוספות:] חיים בפרדוקס,
עבור אנשים שאינם חווים זאת כזהות אינטגרטיבית אלא כפרדוקס
– אני חושב שחשים במתח זה של הפרדוקס במהלך הסרט. יש את האפשרות
להתחתן ויש את האפשרות לנסות להשתנות ולהיות "סטרייט",
שזו אופציה שמייצג אותה כקול משני בסרט הפסיכיאטר ד"ר
וייל [המספר על אישה חרדית שמטופלת בשל דיכאון קליני ועל בעלה
שנוטל תרופות על מנת להלחם בדחפיו המיניים ולהישאר נשוי]."
|
בסרט מופיעות
חלק מהדמויות בצלליות כיוון שאנשים אלו חששו להיחשף. האם יש לצלליות
משמעות נוספת?
"בכל פעם שהבטתי בהן [בצלליות] חשבתי שהן כל כך מסתוריות. האיסור
הוא מאוד שטוח עבור אנשים רבים –"בכל פעם שהבטתי בהן [בצלליות]
חשבתי שהן כל כך מסתוריות. האיסור הוא מאוד שטוח עבור אנשים רבים
– ויקרא והעסק חתום, שחור ולבן. כך זה עם הצלליות – הנה צלליות שבדרך
כלל מסמלות את זה שאי אפשר לראות מישהו. אך במהלך הצפייה הן מקבלות
רבדים של משמעות שאינך מצפה להם ושלא חלמת על קיומם קודם לכן.
מסיבה זו הסרט עובר מפסוק האיסור [המופיע בהתחלה] לברכה [המופיעה
בסוף הסרט]. הברכה מדברת על מסתוריותו של האל, חכם הרזים. ...הסרט
נע מחשיפה להעלמות וחזרה. אנו עוברים מהרעיון של סיפור באמצעות חשיפה
[של הדמויות] ועד לכך שגם הצלליות מתחילות לספר סיפור מעניין ועמוק.
בדרך כלל לא היית חושב שלצלליות יש קול דיבור עוצמתי. אך כאשר [מגיעים
לרגעים האחרונים של הסרט] מגלים שהצלליות מייצגות למעשה אנשים אמיתיים
שהם אורתודוקסיים וחד-מיניים. הצלליות מקבלות איכות ומשמעות אחרת
בסוף הסרט, בדומה למעבר מהאיסור לברכה.
זה כמו המקף [שמופיע בכותרת הלועזית של הסרט במילה א-ל: “Trembling
Before G-d"].עבורי, המקף במילה "א-ל" הוא שעומד
במרכז הכותרת של הסרט. מקף זה משמעו שאין בידינו את כל התשובות.
מקף זה משמעו שזו שאלה פתוחה. זהו החלל של המיסתורין, לא רק המיסתורין
של האלוקי ושל אינסופיותו של ה', אלא גם המיסתורין של המיניות האנושית
וההתגלות של הסודות האלוהיים של מיניות בדורות אלו."
איך בחרת
את משתתפי הסרט?
"אפילו בסרטי תעודה, אתה מלהק: אתה מנסה למצוא צוות של דמויות
שהשילוב ביניהם מעניין. כך שתמיד רציתי מספר אלמנטים שחשבתי עליהם:
אדם שבא ממשפחה חסידית, בתקווה שזה יהיה אדם שעדיין משתייך לזרם
זה (אבל היה לי די ברור שלא אוכל למצוא כזה שיסכים להצטלם); רציתי
אדם שגדל בבית דתי בל הוריד את הכיפה וכן אדם שנשאר אורתודוקסי;
רציתי זוג חד-מיני; רציתי איזון בין גברים לנשים. רציתי מישהו נשוי
ורהוט ומאוחר יותר התברר לי שעל אדם נשוי זה להכיר בכאב שנגרם לבן/בת
זוגו, עליהם להכיר בכך שהם אינם רק סובלים בעצמם אלא שהם גם מסבים
כאב לאחרים, שאולי המערכת היא הגורם העיקרי האחראי לכאב אך הם עצמם
אינם יכולים להיות אדישים או תמימים לגבי הנזק שהם הסבו לאחרים.
התברר שנדרש איזון בין דתי-מודרני [כיפה סרוגה] לחרדי, למרות שבסופו
של דבר הסרט נוטה קצת יותר לכיוון החרדי."
אתה מנסה לגרום לשינוי בעמדת
ההלכה בנושא?
"אני חושב שהסרט הוא שלב שקודם לדיון ההלכתי. קולנוע הוא מדיום
סיפורי המבוסס על זמן, ואינו הקונטקסט הנכון לפתוח דיון בשאלות הלכתיות.
ספרו של הרב סטיב גרינברג [על הומוסקסואליות ויהדות] למשל, זהו מקום
מתאים לדיון שכזה אך לא בסרט. אני חש שהסרט הוא הפתח הראשון כיוון
שהוא מעניק פנים אנושיות לסוגיה מופשטת. עבור רוב היהודיים האורתודוקסים
זהו נושא סגור: שחור-לבן, הפסוקים בויקרא [האוסרים על משכב זכר],
הומוסקסואלים, לסביות, לא משנה – אין על מה לדבר. ..."לפניך
ברעדה" הופך את הכל למורכב יותר והסרט מעניק פנים אנושיות לאנשים
שמאחורי הפסוק – והופך אותו לדייויד, "מלכה" ומארק. ואז
אי אפשר לברוח מהמציאות. אז אינך רק מכריז שזה אסור אלא אתה אומר
שעליך להיאבק עם זה וכך נראה המאבק."
ספר על כמה
ביקורות/תלונות/דאגות נפוצות. איך אתה מתמודד אתן?
"אגודת ישראל" – הארגון החרדי הראשי בארה"ב – פרסמה
באינטרנט ביקורת על "לפניך ברעדה" וקראה לה "לפניך
בהטעיה". לפחות משחק המילים חביב, אבל הרשימה כבר התפרסמה בכמה
עיתונים יהודיים במקומות שבהם ערכנו הקרנות. בעיקרון, היא מבקרת
את הסרט על כך שהוא לא מתייחס למשיכה לבני אותו מין כמחלת נפש שניתנת
לריפוי. שואלים בה "איפה הסיפורים של אלה שנאבקו בהומוסקסואליות
שלהם וניצחו, ועכשיו הם סטרייטים, נשואים ומאושרים?" אני תמיד
משיב שדווקא חיפשתי אנשים כאלה ש"השתנו בהצלחה" ומצאתי
בקושי קומץ שכאלה, וכמובן שהם סירבו להצטלם. שנית כל, אני שואל את
המבקרים, "אתם מוכנים להקריב את הבנות שלכם לגברים הומואים
שטוענים שהם השתנו?" זה סותם-פיות מצוין. רובם עונים בשלילה.
הם שמחים להמליץ על טיפולי-המרה כתרופה לכל חולי, אבל את המשפחות
שלהם הם לא מוכנים לסכן – רק להכאיב למשפחות של אחרים.
הבאת את הסרט אל הקהילה האורתודוקסית בארה"ב?
מה היו התגובות?
יזמתי מה שאני קורא לו "פרוייקט טלוויזיה קהילתי". יהודים
דתיים וחרדיים רבים לא נוהגים לראות טלוויזיה ולא לבקר בקולנוע.
לכן התחלתי פרוייקט שמביא את הסרט – וגם טלוויזיות – לבתים דתיים.
ההקרנה הראשונה שלנו הייתה בפני ארבעים יהודים דתיים וחרדיים, בבית
של מורה שהכרתי בברוקלין. אנשים הצטופפו במוצאי שבת בחדר קטן, עם
קירות שהיו מכוסים במדפים של ספרי-קודש, כדי לצפות בסרט על מסך מחשב,
ואחר כך התווכחו עד 2.30 בבוקר על הסוגיות האלה. איש אחד בכיפת קטיפה
שחורה אמר שאילו הייתה לו בת לסבית הוא היה מנדה אותה, כי הייתה
עלולה לקלקל את שאר הילדים, וכי ההומוסקסואליות לא מובילה אל החיים
אלא אל המוות והניוון. אישה בלבוש צנוע שישבה מעבר לשולחן אמרה,
"אני עברתי את מסלול הישיבות, וגם בעלי והילדים, והבן של השכנה
שלי הוא גיי ואחת הבנות של חברה שלי היא לסבית. אתה לא יכול לדבר
ככה על הילדים שלנו." בשלב מאוחר יותר הגיעה לרב-שיח אחר אישה
לסבית מלאת מצוקה שהמשפחה שלה נידתה אותה. האיש ההוא היה אחיה. הערב
ההוא הניב הזמנות להקרין את הסרט בעוד שלושה בתים של משפחות חרדיות
בבורו פארק ובפלאטבוש שבברוקלין. התחלנו גם להראות את הסרט בבתי
כנסת אורתודוקסיים – קיבלנו כבר שתים-עשרה הזמנות, שזה לא-ייאמן.
ושישה עשר בתי כנסת אורתודוקסיים שלחו את חברי הקהילה להקרנות של
הסרט והשתתפו במימון דיונים שהתקיימו בעקבותיהן. | 
