יהודים חסידים וחרדים רבים אינם צופים בטלוויזיה ואינם הולכים לקולנוע, ולכן התחלתי בפרויקט המביא את הסרט - וטלוויזיות - לבתים פרטיים בשכונות חרדיות. ההקרנה הראשונה שלנו התקיימה לפני ארבעים יהודים חסידים וחרדים בביתו של מורה שהכרתי בברוקלין. אנשים הצטופפו עם צאת השבת בחדר קטן מלא מדפים עמוסים בספרי דת, כדי לצפות במסך מחשב, ואחר כך התווכחו עד 2:30 לפנות בוקר על הנושאים שהועלו בו. גבר אחד בכיפה עשויה משי קטיפה שחורה אמר שאילו הייתה לו בת לסבית, היה מתכחש לה, משום שהיא הייתה עלולה להרוס את שאר הילדים ושההומוסקסואליות אינה מובילה לחיים אלא למוות ולריקבון. אישה לבושה בצניעות, מצדו השני של השולחן, אמרה: "עברתי דרך מערכת הישיבות, וכך עשו גם בעלי וילדיי, ובנו של שכני הוא הומוסקסואל, ובתה של ידידה שלי היא לסבית. אינך יכול לדבר בדרך זו על ילדינו". זמן מה מאוחר יותר הגיעה אישה לסבית מבולבלת ונבוכה אשר משפחתה דחתה אותה אל מפגש אחר שקיימנו. מסתבר שגבר זה היה אחיה. הערב הסתיים בהזמנות להקרין את הסרט בשלושה בתים חרדיים בבורו פארק ובפלטבוש, ברוקלין.