ברלין "כאשר
הייתי בפולין לפני המלחמה, האנשים האלה היו באים לבית הכנסת בימים הנוראים.
הם היו עומדים מאחור בלי טליתות ובוכים".
"כאשר הייתי בפולין לפני המלחמה, האנשים האלה
היו באים לבית הכנסת בימים הנוראים. הם היו עומדים מאחור בלי טליתות ובוכים".
חדשות טובות. "לפניך ברעדה" זכה בשני פרסים בפסטיבל הסרטים בברלין
לשנת 2001. להלן סיפורה של החוויה בברלין ...
"פרס
הדובון" הוא הפרס הבין-לאומי היוקרתי ביותר לקולנוע הומוסקסואלי ולסבי.
תשעת חברי הוועדה הבין-לאומית ייצגו את ארצות-הברית, גרמניה, בריטניה,
איטליה, נורווגיה, קנדה, אוקראינה והולנד.
"פרס הדובון לסרט התיעודי הטוב ביותר מוענק ל'לפניך
ברעדה' של סנדי שמחה דובובסקי, על החשיפה חסרת התקדים של חייהם של יהודים
הומוסקסואלים ויהודיות לסביות בכל רחבי העולם ועל מאבקם להכרה באמונתם."
הפדרציה הבין-לאומית של חברות הסרטים, Special Mention, IFFS-FICC, אשר
נוסדה בשנת 1947, היא ארגון גג בין-לאומי של חברות סרטים ומועדוני קולנוע.
שופטים מגרמניה, שוויץ, צרפת ואיטליה הכריזו:
"סרט תיעודי זה מציג את אי-ההתאמה כביכול שבין
כללי האמונה היהודית האורתודוקסית לבין ההומוסקסואליות, בהשתמשו בדוגמאות
משכנעות. החומר נחקר בקפדנות יתרה, והוא משלב השקפה תיאולוגית וניסיון
חיים אישי, וגורם לצופים להעמיק בשאלת העימות."
המעבר של "לפניך ברעדה" לברלין אחרי פסטיבל
סאנדנס היה מרתק. הפסטיבל דחף את "לפניך ברעדה" אל הבמה הבין-לאומית,
והתגובות היו מדהימות. השותפה/העורכת היצירתית סוזן קורדה ואני עצמי התפעמנו
מהשפעתו מרחיקת הלכת של הסרט.
בהקרנה האחרונה שלנו בברלין קם אדם מבוגר ואמר, "אני
ניצול שואה. כאשר הייתי בפולין, האנשים האלה היו באים לבית הכנסת בראש
השנה וביום כיפור. הם היו עומדים מאחור בלי טליתות (צעיף התפילה שגברים
נשואים עוטים) ובוכים. שאלתי את הרב שלי, מי הגברים (הרווקים) האלה? הוא
אמר שהם רשעים. רק שנים אחר כך הבנתי מי היו. אחרי שביקרתי כאן היום, אני
מבקש להודות לכם על שיצרתם סרט זה, משום שכולנו ילדיו של האלוקים."
הרב סטיב גרינברג, הרב האורתודוקסי ההומוסקסואל הראשון
הגלוי, ליווה אותי לברלין עם האב לודגר ויפיוס (Ludger Viefhues), כומר
ישועי גרמני שהוא גם הומוסקסואל. קיימנו שני דיונים רבי עצמה - "מיניות
ורוח: נקודת מבט חדשה מתוך המסורת: דו-שיח בין הומוסקסואלים יהודים וקתולים
בברלין", ונפגשנו בהסתר בכנסייה, עם כמה כמרים הומוסקסואלים קתוליים
אשר לא רצו לחשוף את עצמם.
בערב שבת השתלטנו על מסעדה יהודית במזרח ברלין
(כן), שם הכשרנו את המטבח (כן). סעדנו ארוחת שבת עם חמישים איש - גרמנים,
הולנדים, אמריקאים, בריטיים, ישראלים, אוסטרלים, יהודים, לא יהודים, הומוסקסואלים
ו'סטרייטים'. הנחייתו של הרב סטיב בשירת הניגון "צ'ירי בירי בם"
הייתה יוצאת מן הכלל. ידענו ששיר כזה לא נשמע בסביבה זו זה זמן רב מאוד.
במבנה סמוך התפללנו בבית כנסת אשר שרד מן המלחמה וניהל אותו חזן במשך 35
שנה, כל עוד עמדה שם החומה. באותו לילה עברנו דרך העיר בחזרנו אל מערב
העיר, מסלול בן שעתיים לאורך מצבות זיכרון למלחמה ומוזאונים, גנים ואזורים
מסחריים. אחד החברים בקהילה היהודית ההומוסקסואלית בגרמניה ליווה אותנו
וסיפר לנו שגילה שהוא יהודי רק 12 שנים קודם. הורי הוריו התאבדו בשנת 1933,
יום אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. אמו גודלה אז על ידי משפחה לא-יהודית,
והוא נולד במזרח גרמניה. לרוע המזל, לא היו לו מסמכים להוכיח את יהדותו
(זה לא מפתיע), והקהילה היהודית ההומוסקסואלית הייתה מפוצלת בין היהודים
ההומוסקסואלים בעלי המסמכים שהוכיחו את יהדותם לבין מי שלא היו להם מסמכים
כאלה ולא היה אפשר להאמין לזהותם. היו שסירבו לבוא בשבת זו משום שלא רצו
להפוך ל"תאטרון יהודי" - דבר מה אקזוטי שגרמנים אוהבי יהודים
יצרו. למרבה האירוניה, המשטרה הגרמנית מגנה על כל מוסד יהודי בעזרת חיישני
מתכת ואקדחים.
