|
|
1. אביגיל שפרבר היא הרבה דברים.
2. היא בתו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, שעומד בראש מינהל החינוך הממלכתי-דתי.
3. היא צלמת, שסיימה את בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה".
4. היא תסריטאית מתחילה, שתציע את עבודותיה בשוק התסריטאים הקרוב.
5. היא לסבית, דתיה, ששואפת לחבר בין כל הדברים שהיא.
מתוך עיתון העיר 13.3.03 עמ' 44-46
מקבץ תקצירי הסדרות, הסרטים והדרמות – המרכולת
שאביגיל שפרבר, בוגרת בית הספר לתסריטאות של עידית שחורי, מתכוונת להציג
בשוק התסריטים שעורך בית הספר ביום שישי הבא, 21 למרץ, בסינמטק – הוא כולו
וריאציות לאותו נושא: לסביוּת, על כל מכאוביה וסיבוכיה, אהבה בין נשים
דתיות בפרט, עם תיאורים לא מבוטלים של המגזר הדתי-לאומי בכלל.
"נשים", ההצעה לסדרה דרמטית (ששפרבר כתבה במשותף עם גלי לנדסברגר),
מתארת, כלשון הסינופסיס, "את החיים הצבעוניים בחיי הקהילה הלסבית
בתל אביב", ואילו "דמעות מרות", סינופסיס לדרמה בת חמישים
דקות, נפתח בתערוכת הסיום בבצלאל, שבה פוגשת מאיה, כוכבת המחזור, את אורנה,
מבקרת אמנות ידועה, והן עוברות לחיות יחד על רקע סבך נפתל של תככים, עד
הטרגדיה בסוף.
"הרי את מקודשת לי", לעומתם, הוא סינופסיס לסרט קצר שבו שלומית
וערן יוצאים לטיול. הוא מתעתד להציע לה אז נישואים, אולם בדרך הם אוספים
טרמפיסטית לסבית, שבסיועה מגלה שלומית כי בעצם היא מעדיפה נשים. גם שאר
הרעיונות שגיבשה שפרבר לדרמות ומיני סדרות – בשלב זה עדיין בחזקת רעיונות
על הנייר בלבד ואף אחד מהם טרם קודם לשלב הדראפט הראשון – עוסקים כמעט
כולם בדתיוּת שנהוג לכנות לאומית, מתנחלים על הגבעה רגע לפני פינויים,
אך גם שלושה ברסלבים העושים את דרכם לאומן.
זו אני, לסבית דתיה
בחירת הרעיונות של שפרבר, 29, לא ממש מפתיעה. היא עצמה לסבית, פחות מעשור
מחוץ לארון, ודתייה – פאזל שהיא יודעת יפה שעשוי לעלות על סך חלקיו. במקרה
שלה, הוא גם עלול לעלות ביוקר: כדי לקדם את שוק התסריטים המתקיים כבר השנה
החמישית הפך הרזומה שלה קרדום לחפור בו עד כדי כך שעוד לפני שכתבה יחצנית
בית הספר, בדף הנלווה, ששפרבר ביימה עד היום שני סרטים וסיימה (בהצטיינות)
את לימודיה ב"מעלה", ציינה בגאווה, כבר בשורה הראשונה, שהיא
"תל אביבית טרייה, לסבית דתייה, ההורים עדיין לא יודעים".
הפרט הזה, אגב, לא לגמרי מדויק: אביה, הרב פרופ' דניאל שפרבר, מרצה לתלמוד
באוניברסיטת בר אילן וראש חמ"ד, מינהל החינוך הממלכתי-דתי, ואמה חנה,
יועצת זוגית, מודעים לאורח חייה ודווקא תומכים למופת, עד כדי כך שאמה מנסה
להקים בימים אלה קבוצת תמיכה ירושלמית להורי הומואים ולסביות דתיים. ובכל
זאת, אפשר להניח שתסריטאי היוצא זה עתה לכתת את צעדיו הראשונים בשוק היה
מעדיף כי יקשרו לראשו כתרים אחרים מאשר "לסבית דתייה, ההורים עדיין
לא יודעים".
מבאס אותך שכך מוכרים אותך? עד כמה את חיה
בכלל את התיוג הזה, "לסבית דתייה"?
"בעצם הבנתי שזאת אני, לסבית דתייה, כשביקשת לראיין אותי ובדיוק בגלל
זה התלבטתי אם בכלל כדאי".
בחייך, עד הטלפון שלי לא העלית בדעתך שלהיות
לסבית, דתייה ותסריטאית זה קצת אקזוטי?
"ברור. אני גם עושה סרט דוקומנטרי על שתי חברות שלי, לסביות דתיות
שילדו עכשיו. בהתחלה הם באמת לא רצו להיחשף ושום דבר לא עזר, אבל כשהן
נכנסו להריון, הן פתאום אמרו, 'יאללה, בואי לצלם'. אני חושבת שבאיזושהי
מידה הן רוצות להכין את העולם לילד שלהן. אז כתבתי חצי עמוד הסבר, אפילו
לא סינופסיס, כי היה נורא דחוף להתחיל לצלם מיד, וכל מפיק שהצעתי לו ישר
התלהב, למרות שלא היה עוד כלום. סך הכל חצי עמוד כתוב. בסופו של דבר, לוי
זיני מפיק ואני מביימת ומצלמת, אז כן, ברור לי שזה מעניין".
האם בגלל זה חלק כל כך ניכר מהרעיונות שלך
מושכים ללסביוּת ודתיוּת, או שאמרת לעצמך שהנושא הזה קומוניקטיבי ומסחרי
ולכן הלכת עליו?
עשיתי מה שמעניין אותי, זאת האמת. על אף
שלפעמים אני קוראת את התסריטים שלי ואומרת די. בשנה הראשונה של הלימודים
ב"מעלה", לפני שגיליתי שאני לסבית, נושא המוות נורא העסיק אותי
משום מה, וכל התסריטים שכתבתי עד אז עסקו איכשהו במוות. כך שלפעמים אני
חושבת שאולי כדאי לי לחזור לימים ההם. פה ושם אני שואלת את עצמי למה אני
מתעסקת עדיין בשאלות האלה של הלסביות".
למה באמת?
"אם זה מעסיק אותי, כנראה שזה עדיין לא פתור. האמת שעידית שחורי אמרה
לי שעוד לא עשו אף פעם סרט לסבי בארץ. הומואי כן, 'נגוע', אבל לסבי לא.
מצד שני, לא בא לי להיות 'הבמאית הלסבית'".
רק אצל חילונים, או בחו"ל
שפרבר נולדה וגדלה בירושלים, בקטמון הישנה, שנחשבה שכונת יוקרה ואכלסה
עולים רבים, בעיקר מצרפת וארצות הברית, דתיים ברובם – כמו הוריה, ציונים
להוטים, שעלו לפני שלושים שנה מארצות הברית ומאנגליה. לפני חמש שנים מימשו
חלום, כשעברו לגור ברובע היהודי בעיר העתיקה. "אמא שלי אומרת שזה
דווקא בסדר, שם אף פעם לא קורה כלום", מרגיעה שפרבר.
בבית היו עשרה אחים ואחיות, ספירה שבה כוללת שפרבר גם צעירה ממוצא אתיופי
שהכירה כשעשתה שירות לאומי. את היחסים ביניהם הנציחה בסרט שביימה והוקרן
במסגרת "תיבת תעודה" בערוץ 2, "אחותי בנצ'יה".
היא זכתה לחינוך שהיא מגדירה "נפלא", ציוני דתי, אבל חופשי,
עמוס אידיאות ומימוש עצמי. רוב אחיה ואחיותיה – אביגיל היא השלישית בסדר
הופעתם – נשארו גם בבגרותם דתיים, אבל עמלו על תארים בשלל תחומים, ובניגוד
למקובל במגזר, רובם עדיין נתונים ברווקותם, מממשים את כישוריהם בטרם יקימו
משפחה. תפריט החינוך המושקע בבית כלל גם הפגנות במגוון נושאים, מהתנגדות
לנסיגה מסיני ועד תמיכה בשחרור אסירי ציון (כולל תמונות של האסיר נתן שרנסקי
שנתלו בבית). "בגלל זה אני לא רוצה ללכת יותר להפגנות בחיים",
היא אומרת. "מאז שהייתי קטנה אני לא אוהבת הפגנות".
למה בעצם?
"כשהייתי בת 15 פתרום גיליתי שיש הבדל בין ערבים ישראלים לפלסטינים.
זה היה בשבילי שוק. כמו משהו שהסתירו ממני כל השנים, גם בבית, באולפנא
ובתנועות הנוער".
בני עקיבא?
"עזרא. עוד יותר דתי מבני עקיבא. פתאום, כשתפסתי את זה, נראה היה
לי כאילו כל המערכת קצת עבדה עליי. הרגשתי מרומה".
בבחירות האחרונות לא הצביעה. לפני כן תרמה את קולה לאהוד ברק, והרגישה
"כל כך מאוכזבת, שהחלטתי שיותר אני לא מצביעה לאף אחד". בצבא
עשתה שתי שנות שירות לאומי, ואחרי השחרור נרשמה ל"מעלה", בית
הספר הדתי לקולנוע בירושלים, שם למדה בימוי וצילום במשך ארבע שנים וזכתה
בפרס הצלמת ובפרס הבימוי על "ארבעה נכנסו לפרדס", סרט הגמר שלה.
בסוף שנת הלימודים הראשונה גילתה שהיא נמשכת לנשים. "למרות שבמבט
לאחור", אומרת שפרבר, "אני כן יכולה לראות שהתאהבתי בבנות עוד
קודם, באיזו מדריכה שלי, למשל. אבל לסבית? אני לא חושבת ששמעתי את המילה
הזו. כך שהכל היה כמו קסם כזה. מאד מפחיד, אבל גם מרגש, כמו גילוי".
זה ודאי תמיד מסובך, ואפשר להניח שבפרט כשאת
דתייה.
"נכון. בגלל זה נפרדנו וחזרנו המון פעמים, כי שתינו חשבנו שצריך להתחתן.
ידענו שאנחנו אוהבות אחת את השניה, אבל החלטנו שאני אוהבת רק אותה ספציפית
והיא אוהבת רק אותי, זה לא ששתינו נמשכות לנשים. בכל פעם החלטנו שאסור
לנו להתראות, כי אם רק נפגשנו ישר היינו חוזרות, ואז כתבנו מכתבים אחת
לשנייה. הסיפור בינינו נמשך ארבע שנים. זו היתה תקופה לא פשוטה ומסובכת,
אבל גם מרגשת, כך שבסך הכל אפשר לומר שעברתי תהליך".
לקבל את עצמך כפי שאת?
"כמו שתמיד אומרים שהקדוש ברוך הוא מנסה אותנו רק במה שאנחנו מסוגלים
לעמוד בו. זה קרה בקצב ובסדר שיכולתי להתמודד איתו. מתישהו גילינו, היא
ואני, שאנחנו לא היחידות בעולם, ואז מצאנו קבוצה של לסביות דתיות, שנתנה
לנו המון כוח. הייתי בת 23 ובכל פעם היה עוד שלב ועוד שלב".
עד אז חשבת שאת האשה הראשונה בעולם שנמשכת
לנשים?
"ידעתי במעורפל שזה ישנו, אבל חשבתי שלסביוּת היא משהו שקורה רק אצל
חילונים או בחוץ לארץ. לסביוּת לא היה דבר שנגיש לי בכלל. וקצת אחר כך,
כשקלטתי והבנתי מי אני, גם הורי גילו".
מכנסיים זה כמו כיפה
"האמת שאני לא יודעת איך אמא שלי לא גילתה קודם", אומרת שפרבר.
"חברה שלי ישנה אצלי המון. גרתי עדיין עם ההורים, והיא פשוט באה לישון
אצלנו כל לילה. הצגנו את זה כלפי חוץ כאילו אנחנו חברות טובות, אבל היה
ברור שאלה יחסים מוזרים: בכל פעם שנפרדנו היא הפסיקה לבוא בכלל, וכשחזרנו,
היינו ביחד כמעט 24 שעות ביממה. בסוף לאמא שלי נפל האסימון והיא קראה לשתינו,
ישבה מולנו ואמרה: אני יודעת שאתן לסביות, תעשו מה שאתן רוצות, אבל לא
פה בבית".
הבנת אותה?
"אני חושבת שהתגובה הראשונה שלה היתה לא מקבלת. היא כעסה, ובגלל שלא
ממש יכלה לכעוס עליי, רוב הכעס הופנה כלפי החברה שלי. זו היתה תקופה קשה
לכולנו. עברתי בפעם הראשונה לגור בדירה שכורה, עם החברה שלי, אבל בכל זאת
לא רציתי להתרחק מהמשפחה והמשכתי לבוא לשבתות. כעסתי על הורי והם כעסו
עליי.
"לוקח קצת זמן להבין שזה לא משהו שעושים דווקא. האחים שלי היו מדהימים.
נורא תמכו בי ונתנו לי הרגשה שאני עושה מעשה אמיץ: הולכת עם האהבה שלי,
למרות הכל. גם אמא שלי קיבלה אותי, בסופו של דבר, די מהר. אחרי חודש-חודשיים,
בערב יום כיפור, היא התקשרה לחברה שלי וביקשה סליחה".
ואביך, הרב?
"אני לא יודעת מה אבא שלי מרגיש. אמא שלי סיפרה לו, ונורא לחצה שנדבר,
כי היא תמיד אומרת שצריך לדבר. ניסינו, אבל שנינו לא ממש רצינו. היה קטע
מאד מאולץ, הוא התחיל לומר שקרא משהו בנושא וזה אסור מבחינה הלכתית. הייתי
במצב רוח כועס ואמרתי לו, שמע, אם אתה בא להתווכח איתי על הלכה, אז אין
טעם כי אתה מבין בזה יותר ממני".
את תופשת את עצמך עדיין דתייה לכל דבר?
"בטח".
אבל את לובשת מכנסיים וחולצה קצרה.
"התחלתי ללכת במכנסיים כשלמדתי ב"מעלה", אבל רק בצילומים,
כי לא נוח לצלם בחצאית. בעצם, כמעט בלתי אפשרי. אני מקווה שזה רק דבר חיצוני.
אני מרגישה היום פחות שייכת לחברה הדתית, והלבוש בעיני זה כמו כיפה: לרצות
להשתייך. כשאני הולכת ברחוב, אני לא רוצה שאנשים יחשבו שהם יודעים מי אני
ומה הדעות שלי, בגלל הבגדים, מה גם שזה לא נכון. אבל אני לא מרגישה פחות
צנועה במכנסיים".
באיזה רמת פרקטיות הדתיות מתממשת בחייך?
"אני לא עובדת בשבתות, לא מדברת בטלפון. אם אני בדירה בתל אביב ולא
נוסעת הביתה, אני מתארחת אצל אנשים או הולכת לפחות לקידוש".
ותפילות?
"משתדלת, אבל לא תמיד".
מבריזה?
"לפעמים. יש לי גם תשובה דתית, רק שהיא קצת מבאסת: נשים לא חייבות
במצוות שהזמן גרמן. הן פטורות מתפילות, אבל זה בגלל שמניחים שנשים עוסקות
יותר בילדים וכל אלה".
הורייך מתבאסים מאורח החיים היחסית משוחרר
שלך?
"הם התבאסו בהתחלה ועכשיו התרגלו. אני זוכרת שהגעתי הביתה ביום שישי
במכנסיים ואבא שלי אמר, 'זה לא יפה לך'. אמא שלי רואה את זה כחלק מההורות,
לדעת לקבל. חוץ מזה, אחותי הגדולה כבר סללה לי את הדרך: היא באה במכנסיים
לפניי והיא לא פחות דתייה, אז בשבילי הכל היה יותר פשוט".
יהיו לי ילדים, בעזרת השם
לו היית סטרייטית, היית יכולה לקיים קשרים עם בני זוג באותה נינוחות שבה
את עושה את זה עכשיו?
"לא, ברור שלא".
כי צריך לחכות לחתונה.
"נכון, רק שאני לסבית ולא יכולה להתחתן. השאלה איך להכניס לזוגיות
לסבית קדוּשה, זו שאלה שמעסיקה אותי מחדש בכל פעם שאני בתוך קשר. כי ביחסים
שבין גבר לאשה הרי יש קדושה".
גם בסטוץ?
"לא, מה פתאום? אבל בקשר שיש בו קידושין ונישואין, בטח. אם אני מקיימת
אורח חיים דתי, עדיין יש משהו שבו עצם הקשר, חיבור בין שתי נשמות, צריך
שיהיה בו משהו מהקדושה, ואני לא יודעת איך לעשות את זה. אין לי תושבה לסוגיה
ההלכתית, וזו באמת בעיה, כי אמנם בתורה יש איסור על משכב זכר ואין התייחסות
ללסביות, אבל הגמרא מתייחסת ואוסרת וגם הרמב"ם אוסר. יש לי את התשובה
שאני נותנת לאנשים, כי הרבה פעמים הנושא עולה, ואז אני אומרת שכך נבראתי,
אבל זו לא תשובה מאד חזקה.
"הבעיה היא, שההלכה הלכה והתקדמה עם הזמן, כי כל מיני נושאים שהיו
לא רלוונטיים לפני אלף שנים הפכו לרלוונטיים, כמו למשל בן סורר, שצריך
לכאורה לסקול אותו. אבל מה זה בן סורר היום? אחד שלא שומע להורים שלו –
תכל'ס, כולנו בעצם. מצד שני, בנושא של הלסביוּת ההלכה לא נותנת שום פתרון,
כי עד השנים האחרונות זה היה טאבו שבכלל לא דיברו עליו. אפשר לומר הלכתית
שאף אחד לא אומר לי שאסור לאהוב אשה ואיך שאני אוהבת נשים זה כבר עניין
שלי, אבל גם זו לא תשובה מספיק מוצלחת בעיניי".
חשוב לך שבנות הזוג שלך יהיו דתיות?
"לא, כי עד שמוצאים אהבה, כל השאר כבר לא משנה, אבל זה נעשה יותר
מסובך כשמישהו לא דתי, והכי מסובך זה כשחושבים על ילדים".
יהיו לך?
"כן, בעזרת ה'".
אחרי שסיימה את לימודיה ב"מעלה" התפרנסה שפרבר בעיקר מצילום.
היא עבדה על כתבות ל"בוקר טוב ישראל" ועל סרטים דוקומנטריים,
היא גם ביימה שני סרטים תיעודיים ולימדה באולפנא לאומנויות, אבל תאונת
אופנוע שקרעה לה רצועה בברך ומנעה ממנה לעסוק בעבודה פיזית למשך כמה חודשים
הביאה אותה להרהר בכתיבת תסריטים. מכיוון שבמקביל סיימה מערכת יחסים של
שנתיים ורצתה להתרחק מהזכרונות, החליטה, לפני שנה בדיוק, לשכור דירה בתל-אביב
ולהירשם לבית הספר לתסריטאים של עידית שחורי.
מעבר קצת חד מצילום לכתיבה, לא?
"גם תוך כדי הלימודים אני מתפרנסת מצילום בעיקר ועדיין חושבת שזה
משהו שלא אוותר עליו אף פעם. בשבילי הצילום הוא דרך נפלאה להביע את עצמי,
אולי גם בגלל שהשפה שלי בסופו של דבר מוגבלת: עברית לא היתה שפת האם של
הורי, ולמרות שבשבילי היא כן, אני מרגישה יותר ויזואלית מרטורית.
"הבעיה היא שבתעשייה מתייחסים לצילום כאל משהו טכני, בעיקר בסרטים
דוקומנטריים – שהם הדבר שאני מוצאת את עצמי עושה – ולי יש סיפור שאני רוצה
לספר, דברים שאני רוצה להגיד, ואני מאמינה שאוכל להגיד רק באמצעות תסריט
שלי".
וכשהתחלת, החלום היה לכתוב תסריטים, לצלם
או לביים?
"כילדה חשבתי כל הזמן על שנת 2000, שאהיה בת 26 ויהיו לי ארבעה ילדים,
אבל פרט לזה, רציתי להיות במאית".
היית מהילדות שמכורות לסרטים?
"בבית לא היתה לנו בכלל טלויזיה, אבל קולנוע נורא אהבתי".
ומה היום: תסריטאות, צילום, בימוי – מה בסופו
של דבר הכי מדליק אותך?
"לביים. כי הבימוי, לדעתי, זה המקום הכי גבוה של הקולנוע. מי שקובע
בסוף הוא הבמאי".
לפי ההגיון הזה, לכי לצבא ותהיי תת אלוף.
מה משנה ההיררכיה?
"לא מבחינת הכבוד, מבחינת מה שאני נותנת ליצירה. בימוי יכול להפוך
תסריט לא טוב לסרט טוב, אבל להפך זה פחות קורה".
כמו החופש הגדול
השנה האחרונה, התל אביבית, בחייה של שפרבר היתה בשבילה, היא אומרת, כמו
להיות בחו"ל, למעט העובדה שעדיין לא הצליחה למצוא בית כנסת כמו שצריך
ליד הבית. "הייתי בבית כנסת הגדול והיה סגור", היא אומרת. "בסוף
מצאתי בית כנסת ליד גינת שנקין, אבל היה מבאס: לא היו בו נשים בכלל. הייתי
לבד בעזרת נשים. פאדיחה".
היא יוצאת, פחות למסיבות ויותר לבארים. מינרווה, הבר הלסבי, הוא אחד החביבים
עליה, ועל אף שהיא גרה די בסלאמס, גרוזנברג מרחק ריצת עכברוש מאלנבי, בבניין
שחלקו בתי דירות ורובו משרדים, שפרבר די מרוצה מהחיים. "פה בעצם הכל
קרוב", היא אומרת. "נורא כיף. כמו חופש גדול. בירושלים, איפה
שאני לא מסתובבת אני פוגשת אנשים שאני מכירה, שאחים שלי מכירים או שהורי
מכירים. לגור במקום שלא מכירים בו כמעט אף אחד זה כיף גדול. מצד שני, זו
עיר מוזרה. כשיש פיגוע בשטחים או בירושלים לא ממש מרגישים אותו כאן. אנשים
ממשיכים לשבת בבית קפה, כאילו זו מדינה אחרת".
בין הצילומים, ללימודים, לבילויים, לעבודה, היא אומרת שהיא מנסה "למצוא
את הסיפור שאני רוצה לספר". על מה בדיוק? "אולי הנושא הלסבי.
זה החיים שלי, אני מחפשת שם איזושהי אמת. אולי אני אעשה סרט על זה בסוף,
ואז כבר לא אצטרך לעסוק בזה בעבודה ואוכל פשוט לחיות את זה, במקום לצלם".
|
|
