כשיצאתי מהארון
לפני כמעט 9 שנים, גרושה טרייה וחרדית בעלת תשובה, היה לי ברור שהכאב שלי
נועד, בצורה כזו או אחרת, לרפא גם אותי וגם אחרות הסובלים מבדידות כמו
זאת שעברתי אני. במילים אחרות, השם בחכמתו המופלגת ידע שיש בי כוח, אהבה
ויושרה להתמודד עם האתגר הזה – למזג את אהבתי ומסירותי לתורה ואת היותי
לסבית למקשה אחת שתביא אור ומרפא לנשים הסובלות כפי שאני סבלתי. אחרי שדיברתי
בניו יורק בפני קבוצה של 35 לסביות דתיות "בארון", וראיתי איך
הן פולטות אנחה קולקטיבית כשהשמעתי את המשפט, "ואני חשבתי שאני היחידה
בכל העולם," ידעתי שזמני לשתוק תם. נשים וגברים רבים מדי סובלים בשתיקה
ובבדידות. מעציב אותי לדעת שהיום, כמעט חמש שנים אחרי אותה אסיפה, פחות
מרבע מתוך הנשים האלו עדיין שומרות מצוות. אני מסרבת להאמין שזאת הדרך
היחידה, או שזה רצון השם. להלן קטעים ממכתבים שקיבלתי בדוא"ל מנשים
שונות במשך השנים. כל אחת מאתנו באה מרקע אחר, אך יש לנו שני דברים במשותף.
אנחנו נאמנות לתורה, ואנחנו לסביות. שתיהן מתנות שנתן לנו השם. לגלות איך
להבין ולאמץ את המתנות האלה – זאת מלאכתנו בעולם הזה. רובנו מתייחסות אל
המשימה ברצינות רבה.
•
אני באה מרקע חרדי מאוד. אבי והדודים שלי הם אנשים חשובים מאוד בקהילה
שלנו. התחתנתי כשהייתי רק בת שבע-עשרה, ויש לי שני בנים. לא ידעתי מה זאת
תשוקה עד שחברתי הטובה ואני התאהבנו. כשהתחתנתי התלהבתי בהתחלה, ואחר כך
הרגשתי מבולבלת מפני שלא היה לי נוח להיות עם בעלי. בפעם הראשונה שהיא
נגעה בידי, תפסתי שיש כאן משהו מאוד נכון ומאוד לא נכון באותו זמן. לא
ידעתי אפילו איך לקרוא לזה.
•
כן, גם לי יש חמישה ילדים בגילאים 18 עד 24. כמו אצלך, אולי, גם בנישואין
שלנו יש הרבה קשיים. זאת אחת הסיבות שבעלי מהרהר הרבה ולא פועל בפזיזות.
כפי שאני אומרת לו לאחרונה, יש לנו הרבה תחומים בעייתיים, והנטייה המינית
שלי שהתבררה לי לאחרונה היא רק עוד אחת מהן. אני לא חושבת שנוכל להציל
את הנישואין האלה, אבל מצד שני לא רוצה להחליט החלטות נמהרות. להישאר נשואה,
לפי הבנתי לפחות, יהווה מכשול עצום בדרכי למצוא בת זוג, ואני צריכה לקבל
את העובדות. הייתי רוצה מאוד להיות בחברת נשים דתיות אחרות במצבנו, והייתי
רוצה לעשות איתן שבת. בפני בעלי הצהרתי על הנטייה שלי, אבל הוא היחיד שיודע.
כך שאני לא בטוחה איך לטפל בעניין.
•
אני בת 23, חיה בפאלם ספרינגס, באה מרקע אורתודוקסי מסורתי, השלמתי את
התואר הראשון ב"ישיבה יוניברסיטי" וכעת אני לומדת לדוקטורט באוניברסיטת
ניו יורק. הוויתור על החלום לחיות חיי משפחה יהודיים מסורתיים היה אחד
הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי. להינשא לגבר יהיה לא מוסרי. לעולם לא
אוכל לחשוק בו בצורה שהוא ראוי לה.
•
אני יודעת שהדבר הזה תמיד היה חלק מחיי, אבל החלטתי לבחור בדרך הנכונה
– קדושה, בית, בעל וילדים. קורבנות חייבים להקריב, אבל את זה אי אפשר לשאת.
שלושים שנה, תשעה ילדים, שלוש חתונות ואני פשוט לא מסוגלת להמשיך. בעלי
ואני לא מקיימים יחסים גופניים כבר יותר מעשר שנים. הייתי חייבת להפסיק,
זה הרג אותי. הלוואי ויכולתי להרגיש אליו יותר אמפתיה, אבל אני לא מסוגלת.
איך אפשר לתת לו לגעת בי כשזה דוחה אותי כל כך. אני כבר לא מסוגלת לחיות
בשקר. בכל חתונה אני מבטיחה לעצמי, "אחרי החתונה הזאת אבקש את הגט"
אבל מדאיג אותי כמה שזה יפגע בילדים שלי. אני מדוכאת ובודדה. אינני יכולה
להאמין שהשם רוצה שנסבול. יש לי צורך גם להעניק וגם לקבל אהבה. אני זקוקה
לחום. אני זקוקה לאינטימיות. הדבר הכי קשה הוא שאני זקוקה לתקווה. תקווה
שגם אני אוכל להיות נאהבת ולאהוב בתמורה. האם זה יותר מדי לבקש?
•
הייתי בכיתה י"א בתיכון כשהתחלתי לתפוס בפעם הראשונה שאולי אני
לא סטרייטית. לא הייתי בטוחה מה אני בדיוק – אבל הייתי די בטוחה שסטרייטית
אני לא. זה היה לפני כמעט 7 שנים, וסביר להניח שעכשיו אני עושה רושם של
אדם שדי בטוח בעצמו, אבל עדיין יש ספקות שעוברים בי ואני בהחלט מרגישה
לפעמים שהלוואי ויכולתי פשוט להיות נורמלית. אני לא חושבת שזה בלתי-רגיל.
מעט מאוד אנשים מתעוררים בוקר אחד ואומרים – היי – נדמה לי שאני גיי. סבבה.
איזה כיף. ופשוט ממשיכים בחייהם בלי להטיל ספק בתובנה הזאת. רוב האנשים
נאבקים בזה במשך שנים.
•
חברה שלי יוצאת כרגע עם אישה שפגשה לראשונה בסמינר לפני 17 שנה. האישה
הזאת חוותה איתה את החוויה הלסבית הראשונה שלה. בזמנו שתיהן היו משוכנעות
שהן עושות דבר פסול מבחינה מוסרית ודתית. זה לא נמשך הרבה זמן. חברתי התחתנה
עם בחור ישיבה וילדה לו חמישה ילדים. היא הייתה אומללה בנישואיה ולבסוף
התגרשה לפני כחמש שנים. גם החברה שלה התחתנה, אבל הייתה נשואה מעט מאוד
זמן. שתיהן גילו בדרך הקשה שלא יוכלו להיות מאושרות במערכת יחסים סטרייטית
"נורמלית". החברה שלי נאבקה – ובסופו של דבר קיבלה את זהותה
הלסבית. עדיין קשה לה לחיות "בארון" בקהילה האורתודוקסית – אבל
היא חיה את מה שאומר לה לבה.
•
פ. חשה לא מסופקת כאישה דתייה – היא רוצה בעל ומשפחה וחיים מסורתיים
ו"נורמליים" – אף על פי שברמה מסוימת היא יודעת שבמסגרת כזאת
לעולם לא תהיה מאושרת. היא לא נמשכה כלל לאף גבר שפגשה, ולא מדובר במעטים.
היא יודעת שהיא נמשכת לנשים, אבל אינה יכולה ואינה מוכנה לתרגם זאת למעשים.
היא בת 35. הרגשות האלה לא נעלמים מעצמם. אין אף אדם שאיתו היא יכולה לדבר
על כך.
•
רציתי לענות לך כי אני ממש מזדהה עם מצבך! אני גרה בסן פרנסיסקו שטופת
השמש, וחיה בקהילה הלסבית המקומית כבר כמעט עשר שנים. גדלתי כרפורמית,
אבל במשך ארבע השנים האחרונות בערך אני מתעניינת יותר ויותר ביהדות ובדתיות
שלי. (אחי חזר בתשובה, וגם רוב משפחתי המורחבת אורתודוקסית) לאחרונה חלה
אצלי התגבשות, ובחצי השנה האחרונה התחלתי לנהל חיים הרבה יותר דתיים. כידוע
לך, הרבה קהילות לסביות הן חילוניות מאוד, כולל הקהילה הזאת! מוזר לי להראות
לנשים שקרובות אליי כאן את השינויים שעשיתי, כי בסביבה הזאת, הדת מסמלת
עבור רבות דבר שנוגד את כל מה שהן דוגלות בו. אני לא מאמינה שזה חייב להיות
כך, כמובן. אני מתחילה לקבל רושם שמעט מאוד נשים מגלות קודם כל שהן לסביות
ורק אחר כך נעשות דתיות. שואלים אותי: "מה את עושה? למה לך ללכת לכיוון
הזה? לא רוצים אותך שם! יש כל כך הרבה מקומות שלדייקיות יותר קל שם!"
הם צודקים, ובכל זאת משהו מושך אותי קדימה, מתוך המעטפת הלסבית הבטוחה
שלי החוצה אל הלא-נודע. אני יודעת שכל צעד שאני עושה נעשה בעזרתו של השם.
אף אחד לא דוחף אותי, ואני יודעת שזה הדבר הנכון, ובכל זאת אני פוחדת.
המסע בהחלט יוציא אותי מסן פרנסיסקו, ומי יודע לאן יוביל אותי אז?
•
יש לי חמישה ילדים גדולים. אחרי ששוחחתי עם בעלי על הדילמה שלי, הוא
איים "להוציא אותי מהארון" בפני הילדים שלי אם אבקש גט. אני
לא מסוגלת להמשיך לחיות בצורה כזאת, ולכן החלטתי לספר להם בעצמי. הם הזדעזעו,
נפגעו ונבהלו. בתי האמצעית (21) חשה שהיא חייבת לפנות לרב בשאלה אם מותר
לה אפילו להתראות אתי עכשיו. היא סיפרה לי שדיון דומה התנהל בסמינר שלה,
שם דיברו על כך שיהודים אורתודוקסים לא מרשים לילדיהם להיפגש עם דודים/בני
דודים שהם גייז, וכן הלאה. לדעתה אחיה לא צריך להרשות לי להיות עם שני
ילדיו, הנכדים שלי. הצילו!!!! האם מישהו מכיר רב אורתודוקסי שאולי לא ייתן
גיבוי למה שאני עושה, אבל יגלה סימפטיה? אני לא מצפה שהם יאשרו או יקבלו
את מעשיי. אבל אני רוצה שימשיכו לאהוב אותי ולכבד אותי, ואני עדיין רוצה
להיות חלק מחייהם, להיות אמא שלהם. האם זאת בקשה מוגזמת?
•
בני, י., רוצה לומר משהו לבתך. הוא מדבר, אני מקלידה.
היי, אני י. אני בן 14 ואני דתי מאז שנולדתי. אני חי עם ארבע אחיות ואמא
לסבית ובת-הזוג שלה. היא הייתה לסבית כל חיי, אף על פי שגיליתי את זה רק
לפני שש שנים. לגבי בן בגילי, נראה לי שגדלתי להיות די נורמלי. אני יודע
שסבא וסבתא שלי שניהם סטרייטים ובכל זאת אמא שלי נהייתה לסבית, כך שכנראה
שזה לא תורשתי, וגם לא מידבק. יש לי אמא אכפתית ואוהבת מאוד שלימדה אותי
שאפילו אם קשה לי עם דברים מסוימים, אני עדיין יכול לחוש טוב עם עצמי.
אני שמח שאמא שלי גילתה לי, כי אף על פי שאני בן, די בטוח שבשלב מסוים
הייתי קולט שמשהו לא בסדר. אני יודע שלא משנה מה אעבור בחיים שלי, אוכל
להיות כן איתה כי אני יודע שהיא לעולם לא תשפוט אותי. אילו היא הייתה מסתירה
את זה כל הזמן, היינו סתם בונים חיים של שקרים... סליחה, הרגע נסחפנו להתייפחות
אמא/בן משותפת... [אמא מדברת] טוב, זה היה תרפויטי מאוד. אני משתפת אותו...
הוא משתף אותי. תודה לאל! זה מדהים. לפעמים אני בועטת בעצמי על שגררתי
גם את הילדים שלי לתוך העסק... אבל ברגעים כאלה, ברור לי שעשיתי את הבחירה
הנכונה. כשאנחנו צומחים אנחנו מתקרבים זה לזה... או מתרחקים. אני מעדיפה
להתקרב.
•
בהתחלה כעסתי על אלוקים. כעסתי כי לא משנה כמה השתדלתי, כמה חומרות לקחתי
על עצמי ובאיזו כוונה התפללתי אל השם, זה לא גרם ללסביות שלי להיעלם! זה
לא עזר לי להימשך לבעלי. זה לא העלים את הייאוש ואת הבדידות. ולמדתי שהמלאכה
שלי בעולם הזה היא לקבל את עצמי... בשלמות... מתוך אהבה וכבוד לאדם שאני...
ואחר כך כעסתי על המערכת... אולי אני עדיין כועסת... לפחות קצת... על שלא
התייחסה בסימפטיה... ועוד יותר גרוע... שהתייחסה בשיפוטיות ובצביעות פשוטה...
אבל גם הכעס הזה דעך... אולי אני פשוט עייפה מלכעוס כל הזמן... חלק מהשלווה
שלי נובעת מהידיעה שכשהשלמתי עם עצמי למדתי שני לקחים חשובים שאחרת לא
הייתי לומדת לעולם... כי הם היו הכתם העיוור שלי, המאבק שלי, בעולם הזה...
אחד מהם היה... להבין מה זאת ענווה... שאני בת-אנוש ואין לי יכולת להיות
מושלמת בתור בת, שכנה או כל דבר אחר שאחרים מצפים ממני... ושלהיות שלמה
עם עצמי חשוב יותר מלהיות כמו כולם... או להרשים אותם... ושנית זה עזר
לי להבין שלכל אחד בעולם הזה יש משהו ללמד אותנו... לפעמים דברים טובים...
לפעמים לא... אבל שכל שיעור הוא לטובתנו.
•
הילדים שלי היו בראשית שנות העשרה שלהם כשגיליתי להם שאני לסבית. היינו
גרושים כבר כמה שנים, אבל השמועות התחילו להסתובב ולא רציתי שישמעו את
זה מאחרים, אז סיפרתי להם. הבטחתי להם שלעולם לא אתן שהלסביות שלי תשפיע
עליהם. זאת הייתה שגיאה גדולה. אני לא מסוגלת לקיים את ההבטחה הזאת. הבדידות
גדולה כל כך. אף על פי שיש לי בת-זוג נפלאה, היא רוצה מחוייבות ושנהיה
משפחה אמיתית. הילדים מתים עליה, אבל לעבור לגור יחד יהיה יותר מדי בשבילם.
זה יהפוך את העניין ל"מציאות" במקום איזו סטייה שהם צריכים להשלים
איתה. אני אדם אמיתי עם צרכים אמיתיים. אני לא סוטה, וכל כך לא בריא לכולנו
שהם לא יכולים לקבל אותי.
•
בשלב מסוים התבקשתי ללמד שיעור בבית הכנסת (כבר יצאתי מהארון בקהילה
שלי) והפניתי את תשומת לבו של הרב שאולי יהיו כאלה שלא יבואו כי אני המנחה.
הוא חשב רגע ואז אמר, "טוב, אז אולי הם לא אמורים לבוא."
•
אני לסבית הנשואה בנישואין אורתודוקסיים כבר 25 שנה. יש לי שבעה ילדים.
מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים עם אשה. מעולם לא הכרתי אף אחת כמוני. במצב
שבו אני נמצאת יש בדידות גדולה. הייתי נחושה בדעתי למצוא סוף-סוף עוד מישהי
כמוני לראיין אותה כשבאתי לניו יורק. מצאתי שתיים, ואת היית אחת מהן. האישה
השנייה השקיעה מאמצים רבים כדי לדכא את התשוקות שלה ולהישאר נשואה. היא
הייתה כנה מאוד בראיון, אבל הגישה שלה הייתה אובייקטיבית, פילוסופית, גישה
של קבלת הדין – כל ההתנהגות שלה הייתה חסרת חיים, שטוחה, כאילו עבר עליה
מכבש. ממנה הגעתי ישר לבית שלך ומצאתי אותך מאושרת, מלאת שמחת חיים, בטוחה,
ומשוכנעת בתוקף בזהותך ובצורך לכבד אותה. הניגוד היה מרשים, והיה לי חשוב
לראות זאת, בייחוד שהקשר שלך עם הקב"ה טוב יותר הודות לכנות שלך עם
עצמך. לכן אני חייבת להודות לך. |
