תגובת הבמאי לביקורת / מאת סנדי שמחה דובובסקי, במאי "לפניך ברעדה"
תגובה על "לפניך בהטעיה" מאת הרב אבי שפרן ולמאמרו של אדם ג'סל ב"ג'רוזלם פוסט"

אני אסיר תודה על שהרב אבי שפרן והפסיכולוג אדם ג'סל הגיבו על הסרט "לפניך ברעדה". על אף שתגובותיהם ביקורתיות ברובן, אני מקבל בברכה את הסוגיות שהעלו. הם הצטרפו לשיחה על סוגיית הגייז והלסביות, והיא לעולם לא תוכל עוד להיות מונולוג. זהו חידוש. עד לפני זמן לא רב שררה בתחום זה שתיקה כמעט מוחלטת. שיח ציבורי הוא הדבר שאותו נועד הסרט לקדם, והוא מתחיל להצליח בכך. השפעתו של "לפניך ברעדה" על יהודים אורתודוקסים – אמהות, אבות, אחים ואחיות, רבנים, מורים ורבניות – היא חסרת תקדים. כשעלה הסרט לאקרנים בניו יורק ובלונג איילנד, סייעו שמונה בתי-כנסת אורתודוקסיים במנהטן ובברוקלין ועוד שבעה בלונג איילנד לממן שתי הקרנות, והזמינו את חברי הקהילות לצפות בסרט ולהשתתף בדיון שלאחריו. מאז הזמינו חמישה עשר בתי-כנסת אורתודוקסיים את הסרט כדי להקרינו אצלם. הפקתי את הסרט במטרה לתת ביטוי נראה-לעין לאנשים בלתי נראים, ובכך למזער את הסטיגמה ולאפשר לאותם אנשים ולמשפחותיהם לבקש עזרה לה הם זקוקים נואשות.

הביקורת בשני המאמרים התבססה על שתי טענות. הראשונה היא שהסרט מצייר הנהגה אורתודוקסית קרירה ונטולת כל סימפתיה. אבל הרי אין דבר רחוק יותר מן האמת. הרבנים האורתודוקסיים בסרט מפגינים חמלה גדולה. הרב שלמה ריסקין אומר שמי שבא במגע עם בני אדם ושומע את סיפוריהם "אינו יכול עוד לעשות דמוניזציה ודה-הומניזציה... הוא מוכרח פשוט לאהוב ולעזור." הרב מאיר פונד אומר, "אני חייב להאמין שאם אדם נמשך לבני מינו, זאת משימה שנתן לו השם... חלק מהייעוד של אותו אדם בחיים הוא להיאבק ולעבוד עם הנושא הזה, בין השאר, ולעשות כמיטב יכולתו." הצופים האורתודוקסיים, רובם ככולם, סברו שהסרט מצייר את הרבנים באופן כנה ורגיש כאחד.

הטענה השניה הייתה שהצגתי את הדברים באופן מוטה, כביכול, בכך שלא כללתי עדויות של אנשים שהתגברו בהצלחה על משיכתם לבני אותו מין ועברו לחיות חיים סטרייטיים מספקים. מה שהרב שפרן ומר ג'סל אינם יודעים הוא שבמשך חמש שנים חציתי את כדור הארץ הלוך ושוב בחיפוש אחר יהודים אורתודוקסיים הנאבקים בנטיותיהם החד-מיניות ומוכנים להתראיין לסרט. מתוך מאות האנשים שפגשתי, רק קומץ זעיר הסכימו להופיע בו, וגם אלו רק בצללית ועם קול שעוות באמצעים אלקטרוניים. הזמנתי את כל מי שגילה עניין בכך להתראיין, ובכל זאת כמעט אף אדם הטוען כי השתנה לא נענה לקריאתי.

מהמעטים שנענו בכל זאת, חרדי אחד שראיינתי התחרט ונסוג, משום שניסה להשתדך וחשש שמא יזהו אותו. האדם היחיד שעבר "שינוי" והסכים לבסוף להתראיין (בצללית) לא האמין שהמילה "שינוי" היא תיאור נאמן למסע שעבר. הוא טען שפיתח יכולת לשלוט בתשוקתו לגברים באמצעות תהליך הנמשך כל החיים, בדומה לטיפול בסוכרת. בראיון תיאר בפירוט את הפגישות החוזרות לצורכי מגע מיני, אותן קבע עם "סרוגייט" [אישה המספקת שירותי מין וייעוץ] שלטענתו עזרה לו ואפשרה לו בסופו של דבר להינשא. טיבו של הראיון הזה, הירידה המרתיעה לפרטים מביכים ולא צנועים מאחורי מסך הצלליות, הקשו על הכללתו בסרט.

הייתי נחוש למצוא אנשים ששאפו לחיות לפי אידיאלים דתיים על אף היותם גייז או לסביות. כזה הוא סיפורה של "דבורה" (שצולמה בצללית), אישה חרדית נשואה ולסבית שהחליטה להישאר נשואה. "דבורה" נאבקת בנטייתה לא רק שנים אלא עשורים שלמים, ובניגוד לרבים מהמרואיינים היא מודעת לחלוטין לסבל שהיא גורמת לבעלה. "דבורה" היא דוגמה למישהי המתייחסת ברצינות רבה ליהדותה, ולשאיפה להנחיל אותה לילדיה הרבים.

כמו כן כללתי בסרט ראיון עם ד"ר וייל, פסיכיאטר ירושלמי העוזר למטופלים להשתנות באמצעות תרופות אנטי-אנדרוגניות. הוא פותח את הסרט בסיפור מלא עוצמה על גבר נשוי שלא פעל לפי דחפיו אף פעם אחת מזה ארבעים שנה. סיפורים אלה תרמו להצגת נקודת מבטם של אלה שעל אף משיכתם לבני אותו מין לא החליטו לחיות את חייהם לפיה.

השאלה האמיתית העומדת בפני שפרן, ג'סל ואחרים, אם כן, אינה נוגעת לסרט. השאלה היא אם משיכה לבני אותו מין נתפסת כמחלת נפש שאפשר וצריך לרפאה. ההנחה שבבסיס שני מאמרי הביקורת היא שכל אחד יכול להשתנות. כבר ראיתי את התוצאות האומללות של אמונה מוטעית זו. אלו הם הגברים והנשים שניסו להתאבד ו/או חיו חיים של דיכאון עמוק אחרי שהובטח להם שטיפולי ההמרה "יתקנו" אותם, והדבר לא התממש. יש לי כמה חברים אורתודוקסיים שהם גייז ושהתחתנו במהלך הצילומים לסרט. אחד מהם התגרש כעבור כמה חודשים, ואשתו נותרה לבדה כשהיא שואלת את עצמה מה עשתה רע. סטודנט קנדי ב"ישיבה יוניברסיטי" התוודה בפני הרב שלו כי הוא הומו ונשלח לקבוצת טיפול, שנטען שהיא מרפאת הומוסקסואליות. הוא חתך את ורידיו כעבור שנה בניסיון כושל לסיים את חייו. הוא חזר לקנדה שבור ומושפל. כיום הוא זועם על הממסד האורתודוקסי, אותו הוא מאשים בחלק גדול מהסבל שעבר.

ב-1997 הצהירו האגודה הרפואית והאגודה הפסיכולוגית של ארה"ב כי טיפולי המרה "אינם יעילים ואף מסוכנים" עבור רוב המטופלים, אם לא כולם, ולכן אינם מהווים אופציית טיפול לגיטימית. למרות האזהרה החריפה הלכו היהודים בעקבות הנוצרים השמרנים והקימו את ארגון JONAH ("יהודים מציעים חלופות חדשות להומוסקסואליות"). ד"ר אבא בורוביץ', יו"ר אגודת "מסורה" ליהדות מסורתית ופסיכיאטרייה, פגש במשך שלושים שנה יותר ממאתיים מטופלים אורתודוקסיים שנאבקו במשיכה לבני מינם. בתחילה נהג ד"ר בורוביץ לבצע טיפולי המרה, והאמין ביעילותם עד שנוכח לדעת שמטופליו אינם משתנים. הוא כותב כי "היעדר מחקרים הכוללים מעקב ממושך והמאמתים את הצלחתו של טיפול ההמרה מהווה טיעון כנגד הפניית בני אדם רגישים לטיפול כזה. התוצאות, עבור אלה שהוטעו, הן איומות." הרב סמואל רוזנברג, היועץ הרבני של JONAH, מנותק כל כך מהמציאות הרפואית עד שהוא טוען כי מעולם לא פגש אדם שאי אפשר לשנותו באמצעות טיפול כזה.

ריצ'רד מ. איסיי, פרופסור לפסיכיאטריה קלינית באוניברסיטת קורנל, עבד עם גייז ולסביות רבים שעברו לפני כן "טיפול מתקן". "הנסיון לוותר על מיניותם לאורך זמן מלווה לרוב בחרדה ובדיכאון כתוצאה מהתערערות הביטחון העצמי הקשורה להתכחשות לחלק מהותי זה של טבעם. דו-מיניים מסוגלים בדרך כלל לחיות באושר במסגרת מסורתית של נישואין לבן או בת המין השני, אבל הומוסקסואלים, בסופו של דבר, אינם מסוגלים לכך."

צעירים וצעירות הרוצים נואשות להוכיח כי הם סטרייטים גורמים במקרים רבים, בסופו של דבר, להרס חייהם של אחרים. נישואין רבים מדי הסתיימו בחורבן שאת צלקותיו נושאים לא רק בן או בת הזוג אלא גם הילדים. לא מפתיע שד"ר וייל הנזכר מעלה, המהלל גבר נשוי שלא נכנע למשיכתו לגברים כבר שנים רבות, מטפל באשתו של אותו גבר הסובלת מדיכאון. הציפיות שמטפחת אישה לחוות אהבה בנישואין – הציפייה להיות נאהבת בכל המובנים שאותם ראתה בדמיונה – הוא נושא הזוכה להתייחסות רק לעתים נדירות.

כשהאנשים המותחים ביקורת על הסרט בגין היותו חד-צדדי יסכימו לשדך את בנותיהם לגברים אורתודוקסיים הטוענים שנרפאו ממשיכתם לגברים, אז נראה עד כמה הם באמת עומדים מאחורי דבריהם. מעניין אם הרב שפרן או מר ג'סל יהיו מוכנים לסכן את אושר בנותיהם ולהשיא אותן להומו הטוען שעבר "המרה".

רבים מתומכי הטיפול המתקן טוענים לשיעור הצלחה מקסימלי של 30% בלבד. אפילו אם נניח שהמספרים הללו לא מנופחים כתוצאה משיטות מחקר לקויות (כפי שודאי יטענו רוב המטפלים), מה אפשר להסיק מזה על שבעים האחוזים שהמטפלים עצמם מודים שאינם יכולים להשתנות? אין להם חיים בני-קיימא, אין כל תקווה לאינטימיות ולזוגיות עם אדם אחר. לבדידות האנושית נדרש מענה הנובע מתוך חמלה, כמו המענה האלוהי. משראה את יצירו בודד, אמר אלוקים עצמו, "לא טוב היות האדם לבדו". הטרוסקסואליות שנכפתה באמצעים טיפוליים, או התנזרות למשך כל החיים, אינן עומדות במבחן. אנו זקוקים להנהגה רוחנית שתבחן ביושר מה המחיר האנושי של קידום טיפולים שיש בהם סיכון לרבים, ותועלת, אם בכלל, למעטים מאוד.