בצורה יפהפייה, מבחינה קולנועית, באופן שמערב את הצופה בסרט מתחילתו ועד סופו.
תחושתי הייתה שהסרט מאוד חד-צדדי, לא אובייקטיבי באמת, ושהושמט ממנו מימד שלם של סוגיית הגייז והלסביות, והוא האפשרות להשתנות. אולי לא עשו מחקר מספיק בנושא, ולתחושתי זה דבר שצריך לתקן באופן כזה או אחר, אולי בסרט שייעשה בעתיד.
רוב המרואיינים אמנם הציגו את עצמם כמי שחשים בנוח עם אורח חיים של הומו או לסבית (גם על זה אפשר להתווכח, כי מי יודע מה באמת קורה בלבם ובנשמתם), אבל לבי יצא אל דייויד, שהתרשמתי כי הוא עדיין נאבק ואפילו מתייסר.
למרבה הצער הוא עבר חוויה נוראה עם מטפל אחד שהציע את 'טיפול ההצלפה בגומיה' והוא חושב שזה כל מה שאפשר להציע לו... זה, ואולי טיפול בתרופות או בהלם. אבל אני רוצה לומר לו שיש דרכים אחרות... יש דרך להשתנות ולהפסיק להיות הומוסקסואל. אני עצמי נאבקת במשיכה לבנות מיני כבר 32 שנה, אבל רק לפני שלוש שנים נודע לי על קיומו של NARTH, ארגון המסייע לאנשים ש'רוצים להשתנות'. אני נמצאת בטיפול כבר כמעט שלוש שנים, ועל אף שמדובר במסע ארוך, מפרך וגם מכאיב מאוד, מימיי לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, ועכשיו אני מאמינה שאכן אצליח, אם ירצה השם, לעבור את זה.
לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מדוע לא הצגתם את הצד הזה של הנושא."

"דייויד היקר,

אנא סלח לי שאני נוטלת לעצמי את החירות לכתוב אליך. קיבלתי את כתובת הדוא"ל שלך מידיד בבוסטון שהשיג אותה בשבילי.
ראיתי לאחרונה את הסרט 'לפניך ברעדה' שנגע מאוד ללבי, ויותר מכל נגעת ללבי אתה. מכל המרואיינים בסרט, אתה נראית לי כאדם שקשה לו באמת. לבי יצא אליך, והרגשתי שאני רוצה לכתוב לך.
אני אישה אורתודוקסית בת 48 הנאבקת עם משיכה לבנות מיני מגיל 17 בערך. במשך השנים היו לי לפרקים קשרים עם נשים, וחיי הרגש שלי היו רכבת שדים עם המון עליות והמון ירידות. תמיד התחולל אצלי מאבק פנימי ביחס להיבט הרוחני של החיים האלה. על אף שהרגשתי קרובה אל השם כל חיי, ותמיד חשתי שהוא אוהב ומקבל אותי, היה לי קושי עצום ליישב את אורח החיים שלי עם רוח התורה ורצון השם. לפני שלוש שנים – זאת הייתה בפירוש אצבע אלוהים, לא חיפשתי אפילו – מצאתי מטפלת המסייעת ללסביות המעוניינות להפסיק לחיות כלסביות, להשתנות ולנהל חיים הטרוסקסואליים.
היא לא יהודיה, אבל היא מאמינה באלוקים... דבר שהיה בשבילי בעל חשיבות עליונה. בהתחלה ניהלנו 'טיפול בהתכתבות' (כהגדרתה) מאחר שהיא נמצאת בדרום קליפורניה ואני חיה בישראל. כשהתחלתי להיפתח אליה, לאט ובקושי רב, התחלתי גם לתת בה יותר ויותר אמון, ועברנו מ'טיפול בהתכתבות' לשיחות טלפון – פעם בחודש, אחר כך פעמיים בחודש, אחר כך שלוש, ועכשיו אנחנו משוחחות ארבע פעמים בחודש. יש בה שילוב נפלא של אינטואיציה, חוכמה וחמלה. היא עצמה ניהלה קשרים לסביים והפסיקה בעזרתה של מטפלת, כך שאני מרגישה שהיא מבינה אותי לחלוטין – את כל חששותיי, את כל פחדיי, לאורך כל הדרך.
דייויד, אני מספרת לך את הדברים האלה כי כשצפיתי בך בסרט קיבלתי תחושה שאתה נאבק, אפילו סובל. אם אני טועה, ואתה חי בשלום ובשלווה עם אורח החיים שלך, אנא סלח לי שפלשתי לפרטיותך ולזמנך, ותתעלם ממכתבי. אבל אם יש אמת כלשהי במה שחשתי, דע שאם אתה רוצה שיעזרו לך לעזוב את אורח החיים הזה, הדבר אפשרי. צריך רק למצוא את האדם הנכון. כאב לי לשמוע על ההתנסות המחרידה שעברת עם מטפל שבבורותו הציע את שיטת 'הגומיה'. ברור שלא היה לו כל ידע על הגורמים הפסיכולוגיים והסביבתיים למשיכה לבני אותו מין, ולכן לא היה מסוגל לעזור לך להתעמק בהם.
לא אשקר לך ואומר ש'כבר הגעתי'. עדיין לא. אבל עברתי דרך ארוכה כל כך מהמקום שהייתי בו לפני שלוש שנים, אני מרגישה שאלוקים אוהב ומקבל אותי, אני לומדת לחשוף ולרפא פצעים ישנים, מרגישה טוב יותר עם עצמי משהרגשתי בימי חיי, ומתקדמת במסע הזה – המפרך, נכון, אבל המלא תקווה – אל החיים כאדם שלם. אם אתה מעוניין לדעת עוד, תרגיש בבקשה חופשי לכתוב לי. איני מאמינה שבאמת ש'נולדים ככה', אף על פי שתעמולת הגייז רוצה שכולנו נאמין בזה. גברים ונשים רבים מאוד השתנו, בהצלחה רבה, והם מנהלים חיים מאושרים ומספקים עם בני זוג מהמין השני. רציתי רק לומר לך שגם אתה יכול לצאת למסע הזה, אם תבחר לעשות כן. אני מאחלת לך שנה טובה. מי ייתן והשנה הבאה תביא לכולנו שקט פנימי, שמחה, וקירבה אל השם ואל רצונו.